הייתכן, ורק קצת, שאני פשוט בנאדם שאף פעם לא מרוצה?

איך זה שכשטוב לי, אני חושבת שטוב לי מדיי ואולי נתקעתי, ואז אני עושה הכל כדי לצאת מהמצב הנוח החמים והעוטף הזה, נזרקת למים העמוקים ואז מתלוננת שאני בעצם לא יודעת לשחות ויהיה נחמד אם מישהו יזרוק לי מתנפח או שניים.

לראשונה בחיי, אני מרגישה כמו ילדה קטנה. לראשונה בחיי אני שמה לב לאופן שבו אני מתמודדת עם דברים- אני בורחת. אני מציבה חומה. רצוי עבה ועם גדר חשמלית סביב. והאנשים הבודדים שמצליחים לפרוץ- דינם נחרץ בטרם עת.

מה לעזאזל לא בסדר איתי?!?!?

יומני היקר שלום,

אני חושבת שאני לומדת, לפחות קצת, איך לזרום עם החיים. לא לתכנן בקפידה עד הפרט האחרון, ואז להתאכזב מכך שהדברים לא מסתדרים כפי שאני מצפה. אלא פשוט להיות. ולתת לדברים לקרות וליפול למקומותיהם.

אני רק מקווה שבסופו של דבר, אני לא אהייה זו שתיפול.

תקראו לי ילדה טיפשה. תקראו לי ילדה קטנה, נאיבית וטיפשה. אבל אני מאמינה שיהיה טוב. ותמיד.

אני סומכת על תחושות הבטן שלי ועושה מה שאני חושבת שנכון להרגע. נכון, אולי זה לא בדיוק נכלל בהגדרה של "אדם בוגר" אבל אני סבורה שזה מה שטוב. אני מאמינה שדברים קורים ונעשים מתוך סיבתיות ולא במקריות אקראית. אני מאמינה שכולנו סוללים דרך שייתכן שכבר סלולה. אמנם סלולה היא זה מכבר אבל רק אנחנו בוחרים אם יזדמן לנו לפגוש שודד או גנב או שמא שדות שלמים של חמניות צהובות.

ואני מאמינה שהיכולת לעשות טעויות היא חלק מבחירת הדרך, והיא מעצבת אותה לא פחות. ואני רוצה להאמין שמותר לי לעשות טעויות. כי עד עכשיו נצמדתי לבטוח ובחרתי בחירות טובות. ופתאום הבנתי שהדרך הסלולה שלי רצופה באותו נוף, כמו תמונה שקפאו כל צבעיה.

ואני מאמינה שיש ביכולתי לשנות את הנוף הזה, גם אם כרגע ההחלטה שלי נראית לכם טיפשית ולא בוגרת.

כי אני מאמינה שיהיה טוב.

וכזאת אני- קצרה במילים ולא מובנת. אבל זה- כבר לא חשוב...