It's really good to hear your voice
Sayin my name
It sounds so sweet
Comin from the lips of an angel
Hearin those words
It makes me weak

טוב לי וכולם יכולים לקפוץ לי ולאכול את הלב.

Can`t stop smiling

:)

תקופה טובה נחתה עליי (טפו טפו טפו, מחפשת עץ..) והחיוך לא מש מהפנים.

וכל מה שנותר לי הוא לנשום לרווחה ולחייך בלב. כי טוב.

סיפור קטנטן נכתב מבית היוצר של אפרו אחרי חודשים על גבי חודשים של מחסור כתיבה. אין לו לקח ולא מוסר השכל, זה סתם סיפור קצר ולא מזיק, כי התחשק לי.

דייזי אסטר, אשר עונה לכינוי 'דיזה', הקיצה משנתה בעצלתיים באותו בוקר יום שבת חורפי וגשום.עננים

כבדים ואפורים עטפו את השמיים כיריעה שחורה ומעיקה והזכירו לדיזה עד כמה מצב רוחה עגום. לא היה בה כל רצון לפקוח את עיניה ואם הדבר היה נתון לבחירתה, הרי שהייתה נשארת כל אותו בוקר מתחת לשמיכת הפוך המחממת. אך העולם אשר ממשיך לדהור בחוץ לא מחכה לעצלנים, חשבה לעצמה ולאחר התמתחה במיטתה תוך כדי פיהוק ממושך. היא דידתה לעבר המטבח וכהרגל רב שנים משכה מבלי להסתכל את הספל השחור מן המדף העליון והרתיחה מים בקומקום החשמלי.

טעמו המר של הקפה משך אותה מן השינה המתוקה בכל לגימה ולגימה והמציאות המרה עוד יותר החלה לטפוח על פניה. אמש פוטרה ממקום עבודתה כמזכירה בלשכתו של התובע המחוזי והתבקשה לפנות את מקומה בעוד ימים מספר. הפיטורים הכו בה כרעם ביום בהיר. את הכסף חסכה דיזה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה אותו קיוותה להתחיל בעוד כשנה, בגיל עשרים ושמונה. לדאבונה, גם ביום המחורת נבצר מבינתה הבסיס לפיטוריה הרי כי הייתה עובדת חרוצה למופת. "לא נורא" המשיכה להגיד לעצמה בראשה, "נדחה את התואר בעוד כמה חודשים, אין דבר" אמר קול ההיגיון. אך מבחינה רגשית היא הייתה הרוסה. היו לה תוכניות לחיים - לסיים תיכון בהצלחה, להתחיל תואר ראשון, לימודים לתואר שני, אולי עבודה מחקרית, ורק אז לאחר שתשיג קריירה תחשוב על משפחה ובן זוג, כיאה לאישה המודרנית במאה ה-21. אך החיים אכזבוה.

היא בצעה פרוסת לחם ומרחה עליה חמאה וריבת תותים ואחר נגסה בקצה. "כן, קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים" ובאמרה זו משכה אליה את עיתון הבוקר המגולגל.  היא עברה עם אצבעותיה הארוכות על גבי הכותרות שנצבעו באדום ובשחור שזעקו על משבר במשק ועל שחיתות של פוליטיקאי כזה או אחר (היא מעולם לא התעניינה בפוליטיקה, כולם נראו כמו חבורה של צבועים- רעבים תמידית לעוד) היא דפדפה במהירות כמעט עד לסוף העיתון, ונעצרה בעמוד שהכותרת "אסטרולוגיה" עיטרה את פינתו הימנית העליונה. אם יש משהו שיכול להסב את תשומת ליבה מהמועקה שלה כעת הרי שזה בטח תקווה נדושה שנקבעה על- פי 'הכוכבים'.

עיניה דילגו הישר למזל דגים; צפוי לכם סוף שבוע מפתיע למדיי, דגיגים. משהו שלא ציפית או לא חשבת לאפשרי עלול להתגלות כאפשרי ואף מומש. כדאי להיזהר בדרכים לקראת שישי-שבת. זוהי תקופה של שינויים הן בפאן האישי הן מבחינה מקצועית, התאזרו בסבלנות.

היא נאנחה אנחה עמוקה וגלגלה עיניים. "תקופה של שינויים הא?" היא אמרה והביטה בעיתון הפרוש כמחכה שיענה לה. הוא כמובן בחר לשמור על שתיקה.

היא לא הבינה מה דחק אותה לקרוא את ההורוסקופ השבועי, מעולם לא נמנתה על אלו שמאמינים ב'כוכבים' ומעולם גם לא חיפשה נחמה בכך. זמנים נואשים מצריכים מעשים נואשים, היא חייכה לעצמה.

הקפה כבר הספיק להתקרר וטעמו המשכר הוחלף בטעם של מי שופכין. היא צריכה להתחיל לדאוג לבריאות שלה, לא עוד לאכול מזון מהיר ולשתות קפה עתיר בקפאין. אולי אפילו תקנה מיץ תפוזים סחוט טרי בקיוסק מטה ותתחיל לרוץ מדיי ערב עם איימי במגרש.

לא היו לה תוכניות מרתקות להמשך היום(ורביצה מול הטלוויזיה תגרום להרגשת הריקנות שלה רק להתחזק ולהתדפק על הדלת)ועל כן המשיכה לעלעל בדפי העיתון הזועק נבואות זעם עד שנתקלה בכותרת שהקפיאה את דמה, "צעירה בת 26 נמצאה חסרת הכרה ברחוב סואן כשלגופה רק פיסת נייר"

היא בהתה בגופה הקטן והצנום, חיוור מתחת לאור הבזקי המצלמות ומוחה סירב לקבל את העובדה הכה פשוטה לכאורה- זאת היא. זה הפנים המנומשות שלה וכתם הלידה על הירך הימני בצורת ענן.

בדף נפרד היה מצורף תצלום תקריב על פיסת הנייר שאחזה- בכתב יד עגול ונקי שהיה שייך לה מאז תקופת חטיבת הביניים נכתב- צפוי לכם סוף שבוע מפתיע למדיי, דגיגים. משהו שלא ציפית או לא חשבת לאפשרי עלול להתגלות כאפשרי ואף מומש. כדאי להיזהר בדרכים לקראת שישי-שבת. זוהי תקופה של שינויים הן בפאן האישי הן מבחינה מקצועית, התאזרו בסבלנות.

ובתחתית הדף נחרט נ.ב- תקראי בין השורות...

כשהאושר האישי שלך ממלא אותך ומציף אותך גם מעבר למה שאתה יכול להכיל- רק אז אתה יכול באמת ובתמים להעניק מהאושר, התום ומהאהבה שלך למישהו אחר. וזאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם, כמעט כמו לאכול אבטיח קר בשרב. נו טוב אולי לא בדיוק

סופשבוע נהדר חברים.

כאמור נקבע לי דייט עם הפסייכו-סטוקר שלא הפסיק ולו לרגע אחד להטריד אותי בטלפונים ולהזכיר לי שנפגשים היום ולא מחר, שחס וגראס לא אהייה לי אף תירוץ, ושזה באחת-עשרה ושבטוח אני אהייה במקום שקבענו.

לקחתי את חברתי הבלונדה השקסית ויצאנו לנו למארב לילי "תשמעי, אם הם נראים נורא-פשוט נעשה אחורה פנה" היו עוד כל מיני קטעים בהם היה מעורב צחוק מתגלגל ורועש וזעקות ה"אל תצחיקי אותי, יש לי פיפי!". לבסוף פגשנו את המענים, זאת אומרת הדייטים הפוטנציאליים. התברר כי הבחור שהיה צריך לבוא בשביל הבלונדה שלי העדיף להישאר בבית כי הוא "לא אוהב מסעדות" (כן, בטח) ובמקומו בא הגמד השביעי של שלגייה שהצהיר על עצמו כעל "שי". מתנה מהשמיים.

הניאנדרתל הסתבר להיות בחור דיי חמוד במראהו, אך האינסטינקטים הנשיים (לפחות חלקם) שלי לא טעו-הוא אכן ניאנדרתל או כך לפחות זועקת ההליכה הכבדה והמתנדנדת שלו.

בסופו של דבר ולאחר ג'סטות מתאמצות למדיי מצידו ("בשבילך" אמר האביר על הסוס הלבן לאחר שזרק את הסיגרייה ממנה נחנקתי באינטנסיביות) הגענו למסעדה, שם כבר דאגתי שתהייה לי חברה שתעשה בדיקה שנייה לבחור, כי כבר הבנו שאני ככל הנראה "נחמדה למדיי", היא לא נראתה מתנגדת ולכן קיבלתי אור ירוק. אלוהים כמה שטעיתי.

לאחר הפצרות מצידו שאני אזמין משהו נורמלי לאכול (גלידה זה הדבר הכי נורמלי שיש, חורף, קיץ, למי אכפת?!) הזמנו, אני והבלונדה, עוגת טריפל שוקולד וקפוצ'ינו. לפני שהגעתי לחצי העוגה העסיסית שפשוט קראה לי הניאנדרתל החליט שאנחנו צריכים לעבור לשולחן נפרד ולתת לבלונדה ולגמד-השביעי-משלגייה לדבר לבד (כמעט הצלחת לעבוד עליי, בחיי)

נעקרתי באכזריות מהבלונדה וחיוכה המרגיע ועברתי לשבת בשולחן נפרד עם אדון ניאנדרתל שהחל בגילויי לב ורטוריקה מרשימה

"תשמעי...מאמוש..." אוויר. "אני.." אוויר. "אה.." אוויר.

אתה צריך אמבולנס? הא?

"אני נדלקתי עלייך..."

זה הקיו שלי להתחיל לצחוק ולגחך בציניות האופיינית לי.

"את לא מאמינה לי הא? באמת...אני נדלקתי עלייך.."

אתה לא יכול לסיים משפט אחד תקני מהתחלה ועד הסוף, שאני אסמוך עלייך?

"את מדהימה"

דיי, תמשיך. לא בעצם לא, זה ממש מביך ואני נהיית אדומה כמו עגבנייה של היינץ.

הוא זרק כל מיני מחמאות לאוויר הקריר של שישי בערב וחוץ מלהגיד לו 'תודה' המשיכה והציפה אותי השאלה 'איך אתה יכול להגיד את זה כשאתה בכלל לא מכיר אותי?!'

במשך רוב השיחה הבחור כנראה נדלק לא רק עליי אלא גם על האפשרות לנשק אותי, לכן הוא בהה וניסה להפנט את שפתיי המשורבבות בלא הצלחה נראית לעין. או לשפתיים.

הסברתי לאדון הרכושני שאני לא פנויה רגשית לקשר כרגע, וכי עבר רק שבוע וחצי מאז הפרידה מאקס-מדהים ולכן אין בכוונתי להטעות אותו ולפגוע בו בסופו של דבר. זה כנראה נכנס באוזן אחת ויצא מהשנייה כיוון שלאחר כמה דקות שאל אותי מה אעשה בחופשת הפסח (בגרויות, דה) והציע לי לנסוע איתו לחו"ל (פסייכו פסייכו פסייכו!!!)

בגלל שכל הנורות האדומות שבעולם כבר זהרו, בהקו וזעקו "ברחי" אני והבלונדה הלכנו לבניין של חברה שלנו ואמרנו ששם מתגוררת הבלונדה ואני לעומת זאת מתגוררת בהמשך הרחוב, אי שם מעבר לקשת. הפרנויה.

הניאנדרתל הרכושני ניסה לנשקני, והפניתי לו את הלחי בנונשלנטיות והבאתי לו חיבוק קצר. שהיה אמור להיות קצר לפחות. הוא מצידו המשיך להחזיק אותי ולבהות בי מהצד גם לאחר שעזבתי אותו כשאני סיננתי מבעד לשפתיי הקפוצות "בלונדי...הממ.."

בגלל שהוא מתקשר לעיתים כה תכופות ולי יש חיים (לעומת אנשים אחרים האמ האמ), אני לא עונה לו ולכן הוא החליט לקחת את הטלפון של הבלונדה כדי לוודא שלא קרה לי כלום (כן כן, תבחר אצבע).

בלילה הוא שלח לי SMS "מאמי שלי שיהיה לך לילה טוב ואני מקווה שלא ביאסתי אותך ואני מקווה שהיה לך כיף נשמה, לילה טוב*סמיילי מוזר*"

במשך הימים הבאים הוא התקשר ללא הפסקה כאילו ירו לו טיל בתחת (מצער לחשוב שזה לא כך) ואני כמובן-סיננתי. ניסיתי לתת לו רמז (עבה כפיל).

הוא התקשר כ20 פעם ביום והתקשר גם לבלונדה. הרי הדיווח מהשטח של הבלונדה:

שיחה נכנסת הפסייכו מתקשר

"הלו?"

"דיברת איתה היום?"

"לא...היא עסוקה.."

"בטוחה שלא קרה לה כלום?"

"כן, הכל בסדר"

"את שומרת עליה טוב טוב?"

"כן.."

"טוב טוב טוב?"

"כן"

"בסדר"

כעבור רבע שעה לערך

שיחה נכנסת הפסייכו מתקשר

"דיברת איתה?"

"לא, היא לא עונה" מיותר לציין שכן עניתי לה, נכון?

"מה נעשה?!"

"תירגע היא בטח עסוקה או משהו.."

"לכי למסנג'ר תראי אם היא שם.."

"לא יכולה, אימא שלי במחשב"

"אוי ואבוי! מה נעשה?"

כשהיא אמרה לי את זה לא יכולתי עוד להתאפק וצחקתי עד דמעות. אבל באמת עד דמעות.

בשלב זה כבר כל הידידות/הידידות/החברים/המכרים/מוכרים בקיוסק/עובדי זבל התחילו להגיד לי שעדיף להבהיר לבנאדם שאין מצב זה אין מצב, ש'לא' זה 'לא' ולהגיד לו יפה (או לא יפה) ביי-ביי.

אז עניתי לו בשיחה ה-98786656 שהוא עשה ודיברנו. בשלב כלשהו הוא אמר "אם את לא רוצה איתי קשר תגידי...את לא צריכה לרמוז" ואללה? חשבתי שתבין את המסר. אופס, איי דיד איט אגיין. נוט. הבעיה היא שהוא דיבר בקול כה חלוש ומסכן שלא היה לי לב להגיד לו שלזה בדיוק התכוון המשורר כשהוא סינן באינטנסיביות, אז במקום זה אמרתי משהו נוסח "לא אכפת לי להכיר אותך כבנאדם, אבל מבחינת קשר אני לא חושבת..."

כנראה שזה הספיק על מנת לפתוח את הברזים ולגרום לו להזיל טיפה או שתיים בזמן שהוא מספר לי שהוא באמת נדלק עליי ושאני בחורה שהיא "חלום בשבילי" .תמשיך לחלום. לבסוף הצלחתי להוריד אותו מגבי על ידי נטיית אשלייה שביני לבין האקס-מדהים יכול להיות משהו ושאולי נחזור, הוא ייבב משהו ואמר "באסה בשבילי" ואמר שאני תמיד יכולה להתקשר אם בא לי וכו וכו.

אני רק שמחה שהמשטר הצבאי הזה נגמר, ונקווה שנגמר לתמיד.

בנתיים די התייאשתי מלכתוב את קורות הטיול השנתי, אני מקווה שאמצע כוחות ואשב לכתוב. אז אתם שואלים מה מעללי כאן, ידידיי? אענה לכם, או יותר נכון אדווח.

לאחר הפרידה המתוקשרת (בנות הם עם רכלן) הרגשתי שלהתמרמר ולהתבוסס ברחמים עצמיים לא יחזיר לי את הבחור בחזרה, כי איני מושכת עם נזלת וטישוז בידי, ולכן החלטתי לפרוץ אל עולם הדייטים.

כאן המקום לשפוך קצת אור על חוסר הניסיון שלי בעולם הדיטיים- לעולם לעולם לא יצאתי לדייט עם בנאדם שאני לא מכירה. וגם אם אני כן מכירה, תמיד הבאתי חברה (לצורך גיבוי, כמובן).

כך שהכניסה (או יותר נכון הדחיפה למים העמוקים) לסצינה הזאת דרשה ממני הרבה אומץ וקור רוח, שבשניהם אני לוקה בחסר ככל הנראה.

שינסתי מותניי והקלקתי על "גופ", נזכרתי שהייתי רשומה שם פעם בהיכרויות או משהו בסגנון כשהיה לי משעמם באחד החופשים. ארגנתי לעצמי כרטיס נחמד ומעורפל (כמתבקש, מסתבר) ומיד הוצפתי בשלל הודעות, "היי מאמי, מה נשמע?","היי מותק ממצב?", "כפרה יש מצב להכיר אותך?" בהחלט, מדד הערסיות גבוה.

בסוף החלטתי לתת צ'אנס לחייל נחמד, בן 19 אשר משמש על תקן של טבח כשהוא לא עובד בתחנת דלק וזה לאחר נפנוף אינטנסיבי של גבר שהציע לי לצאת איתו בשביל כסף, "למה אתה משלם לבחורות לצאת איתך?" "כי אני יכול.." אחלה של תשובה, תקנה גם אוטו גדול כדי לכפר על שאר המגרעות, האמ האמ.

לבסוף עברתי לדבר עם הטבח באייסיקיו, שבו לא השתמשתי בערך מאז תקופת הניאנדרתלים, אבל ניחא. מה שלא ניחא שגם הטבח הזכיר בחיצוניותו ניאנדרתל. אבל אני, בחורה לבבית שכמותי, אמרתי לעצמי שתמונות יכולות לעשות עוול לאנשים ולכן כדאי לתת לו צ'אנס.

בסופו של דבר ולאחר מחמאות מיותרות לחלוטין אם תשאלו אותי הטבח הזמין אותי למסעדה. נענתי בחיוב כמובן, הרי מה יש לי להפסיד? גם אוכל בחוץ, גם בילוי נחמד ליום שישי וגם לנסות ולשכוח את האקס-מדהים.

מאז גבירותיי ורבותיי הוא כטפיל על גבי.

"היי מאמי, מה קורה? אל תשכחי יום שישי."

"לילה טוב יפה שלי"

"דברי איתי מתוקה שלי"

"מאמי"

"נשמה"

"כפרה"

ד-ב-י-ק-י!!!!

פתאום האדישות של אקס-מדהים נראית כה מבורכת ואף זוהרת. שלא תבינו לא נכון, גם אני בחורה וכמו כל בחורה שמכבדת את עצמה גם אני רוצה שיחמיאו לי ויגידו לי מילים יפות ושמרוב מתיקות רופא השיניים שלי לא יידע מה לעשות ויברח בצעקות (רגע, זה כבר לא חשוב), אבל- ואבל גדול- אני לא מסוגלת לסבול את הקיטש המתאמץ הזה בייחוד מבן אדם שמכיר אותי בדיוק כמה שעות ספורות וגם זה, דרך הרשת. למרות שניחנתי במעט קסם אישי ואני לא כותבת בשגיאות כתיב אין זה אומר שיש למישהו את הפריבילגיה לקרצץ לי ולקרוא לי בשמות של פרחות שעבר זמנן.

ובכל זאת החלטתי לתת לזה צ'אנס, כי הוא כן נשמע בחור נחמד ולי כבר לא נותר מה להפסיד חוץ מהשפיות שלי, והרי אותה כבר זכיתי לאבד אי שם בדרך. 

נשאר לי רק להתנחם בעובדה שאולי אצליח גם לנפנפו בסופו של דבר בסטייל, וזוהי נחמה פורתא. התחזיקו לי אצבעות?

-אפרו-