היא הייתה יפה, לא אשקר.

שיער שחור כעורב עם גווני חום דבש, אשר זהר בברק מהפנט בימי הקיץ החמים.

עיניים עמוקות וחודרות היו לה, בצבע כחול, כמו אוקיינוס הנפרש בעיניה. שזופה ובעלת חיוך כובש ומקסים שהיה מצליח להמיס את הלבבות הקרים ביותר.

היא הייתה מושלמת, לולא אותו מבט עצוב בעיניה החודרות והמיימיות. אותו מבט עצוב שליווה אותה כל הזמן, יום ולילה, גם כאשר הייתה מעניקה את חיוכה לאנשים סביבה.

הכל התחיל בקיץ שעבר.

היא קיבלה עבודה זמנית והזמנה לאירוח אצל הדודים בחו"ל, היא מצידה, לא היססה זמן רב וארזה מזוודות בכדי לטוס לארץ חלומותיה- קנדה.

הטיסה עברה בשלום ובנעימות רבה. כיוון שהייתה כה חברותית ומקסימה הכירה במהלך הטיסה את הנער הישראלי שגם הוא היה בדרכו לקנדה על מנת לבקר את סבתו. יגאל היה שמו.

"טוב...אני מניחה שעכשיו הדודים שלי יבואו לאסוף אותי אז.." התחילה ענת את שיחת הפרידה, "אז...תודה על הזמן האיכותי שהקדשת לי במהלך הטיסה, כבר אמרתי כמה אני מפחד מטיסות? " צחקק יגאל וסיים את המשפט שלה.

"כן אחרי הפעם החמישית הפסקתי לספור" היא הסמיקה וחייכה חיוך מתוק, "תודה גם לך, היה לי ממש נעים! תהנה אצל סבתך!" היא הסתבכה עם עצמה, מחשבות רבות הציפו את ראשה.

"תודה, גם את...ואל תשכחי אותי...אולי יום אחד ניפגש או משהו" הוא צחק בצחוק מתגלגל כמישהו הלא מאמין לדבריו, "ו.."

"כן?" ענת ענתה בציפייה.

אך במקום לשמוע את המילים אשר רצתה לשמוע ופחדה בעצמה להגיד, היא שמעה צופר של מכונית שסימן על בואה של סבתו. הוא נישק אותה קלות בלחי הסמוקה שלה ומיהר "להתראות!" הוא צעק אחריו.

"להתראות.." ענתה ענת, אך קולה לא נשמע מבין רעש הגלגלים החורקים על המדרכה.

ענת חיכתה כרבע שעה בשדה התעופה, עייפה ומהרהרת.

"ענת מתוקה wake up honey!" צעקה דודתה מסוף המסדרון, "יש ארוחת בוקער".

ענת, אחרי לילה מלא חלומות מוזרים, קמה מהמיטה באי רצון בולט, החליפה את בגדיה וסירקה את שיערה.

היא הביטה במראה וראתה עד כמה מותשת היא נראית, דודה אשר נכנס זה עתה לאמבטיה רק אישר את מחשבותיה "ענתי, what’s wrong? You look so tired...did you sleep last night?" שאל אותה במבטא קנדי כבד. "הכל טוב, תודה על הדאגה" אמרה ונישקה אותו במצח.

השבוע נפתח בביקורי המשפחה הרחוקה, בטיולים וביקור מוזיאונים. ולא משנה שזוהי כבר מסורת, והבילוי הוא באותם מקומות, ענת עדיין הצליחה להפיק את המיטב מההווי המשפחתי.

כשבועיים לאחר הגעתה התחילה ענת בעבודתה כמלצרית ראשית בקפה Joe יחד עם חברת ילדות שהתגוררה בקרבת דודיה.

"Have you seen that handsome?" ג'ולי נשכה את השפה התחתונה בעודה מדברת..

"Is yours.." ענתה ענת בלי טעם לאחר שהביטה בשולחן מספר שלוש, גדוש בבחורות ובחור בלונדיני אחד.

"Why? Isn’t he cute?" התפלאה ג'ולי והביטה בה כאדם המביט במשוגע.

"Yeh but he is really not my type" צחקה ענת בעודה רואה את המתרחש סביב השולחן ואת הבחורות שנמרחו עליו.

ימי העבודה עברו כרגיל, וככל שהשירות היה נעים יותר כך הטיפים היו נדיבים יותר.

בוקר אחד, גשום שלא להפליא, הגיע למסעדה לקוח חדש- בניגוד לשאר הלקוחות אשר היו קבועים.

"Table number 5 can you please.." התחילה ג'ולי אשר ידיה היו עמוסות במגשים מלוכלכים ומפיות לחות של קפה.

"Sure" ענת אספה את הפנקס שלה ופנתה מיד לשרת את הלקוח, "What can I do for you?" שאלה ענת בנימוס וחייכה את החיוך המתוק שלה, כהרגלה.

"את יכולה להתחיל בכך שתספרי לי איך עוברת החופשה אצל דודייך" צחק קול מוכר ונעים מבעד למעיל הגשם.

"יגאל?!?" זהרו עיניה של ענת.

"בכבודי ובעצמי" חייך.

"ואו, מה אתה עושה פה? מאיפה? מה?" כל השאלות שהציפו את מוחה התפרצו מבלי אפילו לסיים את המשפט.

"גשם בחוץ..החלטתי להתחמם באיזו מסעדה" הוא חייך, "ממליצה על משהו?" הוא קרץ לה.

היא הסמיקה בשנית ואמרה "יש לנו את השוקו הכי טוב בעיר, כך שאם אתה רוצה להתחמם הגעת למקום הנכון!"

הוא הסכים והזמין אותה, בהפסקת הצהריים שלה, לכוס שוקו ביחד איתו.

הם ישבו ודיברו, החליפו חוויות וצחקו.

השעה הייתה קרובה לשמונה בערב, והמשמרת של ענת הגיעה לקיצה. "עדיין יורד גשם בחוץ, מה דעתך שאקפיץ אותך?"

"מממ" חשבה מעט ענת, "אני מניחה שזה בסדר" חייכה.

הם נסעו יחד, והוא הוריד אותה מול בית דודיה איחל לה לילה טוב וחלומות מתוקים, "תודה, גם לך" היא עמדה ליד הדלת, כמהססת, אך לבסוף החליטה להסתפק בנפנוף קל ונכנסה בחזרה לבית כשהיא מורידה את הבגדים הרטובים ומחממת מחום האח.

"אווו לפחות מישהו מאושר בבית הזה.." אמרה בציניות דודתה "ג'יימסון מסתובב בבית כל היום עם פרצוף של לימון!"

"I heard that!!" נשמעה צעקה מהחדר הסמוך.

ושתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.

הימים עברו, וככל שהימים עברו כך הזמן שיגאל היה נשאר לשבת בבית הקפה התארך.

ענת ראתה בו כמושיע, כמי שעושה לה טוב ותמיד שם בשבילה.

היא נהנתה לגלות לו את סודותיה, הכמוסים ביותר שאיש לפניו לא זכה לשמוע. היא שיתפה אותו ברעיונותיה המבריקים והוא נענה לבקשתה להצטרף אליו על מנת לממש אותם.

יגאל נהנה רק מלהביט בה, ותמיד היה שמח לדבר איתה , בעיניו היא הייתה כמו בובת חרסינה, כמו עדינה ושבירה אך מצד שני כה חזקה וכובשת.

הימים הקרים עברו והשמש חזרה להעיר, שוטפת את כל העיר בקרני אור מרצדות.

חופשת הקיץ החלה להתקרב לסיומה, ולכן החליטו יגאל וענת כי הם ינצלו את ימי השמש האחרונים של חופשת הקיץ הזו יחדיו.

צלצול טלפון קצר בישר לענת על כך שיגאל מחכה לה מתחת לבית דודיה, מוכן לצאת.

היא הוסיפה טאצ' אחרון של גלוס על שפתיה, אספה את התיק מהשולחן ויצאה לכיוון חדר המדרגות "אני אחזור בערב, אל תחכו לי!" צעקה בעוד היא מדלגת במדרגות שתיים-שתיים.

יגאל חיכה למטה, בגופיה לבנה צמודה שכוסתה קלות בחולצה משובצת ומכנס קצר.

ברגע שהופיעה ענת בפתח הכניסה, נעתקה נשמתו והוא לא יכל להסיר את עיניו מהיופי הטהור שנגלה לעיניו, הנה היא, עמדה בפניו כל כך יפיפייה ומושלמת, עיניה הכחולות ברקו  ושיערה התעופף בקלילות, עורה השזוף נצנץ בשמש  ושפתיה היו כה מזמינות לנשיקה.

הוא לא יכול היה להתאפק ונישק אותה קלות על לחייה הורדרדות, "אז מה בתיכנון?" היא שאלה בסקרנות, "זאת הפתעה, בואי!" הוא לקח את ידה וקרץ לה בשובבות האופיינית לו. היא נענתה לו ורצה יחד איתו לכיוון לא נודע.

כיוון שהכיר את הסביבה יותר טוב, ידע היכן הם המקומות הטובים ביותר להפתעה שתיכנן.

אחרי שעה וחצי של הליכה איטית לאורך בתים גבוהים וגינות מוצלות מצאו את עצמם, יגאל וענת, עומדים לפני חוף. החוף הכי יפה שזכתה ענת לראות אי פעם. "האוקיינוס השקט, בדיוק כמו עינייך, כה יפה וכה שקט" הסמיק יגאל לפתע והביט עליה מהצד. היא לקחה את ידו והם החלו לרוץ יחד במורד השביל שהוביל לחוף, ממש כמו ילדים קטנים.

הם השתוללו במים ועשו שטויות, בנו יחד ארמונות בחול וסתם שכבו להנאתם וניצלו את השמש החמימה.

"אחח זה כל כך נראה כמו חלום, חלום מתוק.." עצמה את עיניה לפתע, "אל תפתחי את העיניים בנתיים" אמר יגאל בפתאומיות. "עוד הפתעה??" צחקה ענת בקול מופתע ובסקרנות רבה.

עבר לא מעט זמן עד שיגאל נתן לה רשות לפקוח את עיניה, אך ברגע שעשתה זאת הבינה כי היה שווה לחכות: על החול הנעים נפרשה בפניה מפה בצבעי אדום ולבן, עליה עמד בקבוק(יין ככל הנראה, חשבה), פירות טריים, ומטעמים אחרים. היא כל כך נדהמה שלא היה לה מה להגיד, אך הוא הקדים אותה "אין צורך להגיד שום דבר.." הוא חייך ומזג לשתי כוסות יין בצבע ארגמן. הוא הושיט לה את הכוס והיא לגמה ממנה בלגימות קטנטנות, מתענגת על כל טיפה, "לחיי הילדה הכי יפה בעולם!" הוא אמר ולגם גם הוא.

הם בילו שעות, באכילה ודיבורים וזכו אף לצפות בשקיעה יחדיו. ענת ציפתה שהיום הזה לעולם לא ייגמר.

הם ישבו מחובקים והביטו אל קו האופק, והשמש השוקעת לאיטה.

יגאל הביט על ענת בעיניים נוצצות כמתחנן למבט בחזרה, ענת, לא נתנה לו לחכות הרבה זמן והיסבה את פניה אליו, הוא עבר במבטו על שפתיה, מתעכב עליהן מעט, וחזר להסתכל לה בעיניים. רגע של שתיקה מביכה ומבטים חודרים.

"אני אוהב אותך" שבר את הדממה המעיקה, ענת לא היססה ולא חשבה פעמיים והצמידה את שפתיה אל שפתיו בחוזקה.

לשון חמה חוקרת זה את זו, מפצה על כל המילים שלא נאמרו, על כל המבטים שלא הופנו.

הוא לפת אותה בחוזקה בחיבוק חזק, כה חזק עד כי פלטה אנחת כאב. היא נעתקה ממנו והעיפה מבט חטוף אל תוך עיניו, הוא חייך בשובבות האופיינית שלו.

היא שכבה על גבה בעודה מנשקת אותו בנשיקה מלאת תשוקה, מעבירה את ידיה בשיערו החלק והנעים למגע.

הוא ליטף את פניה ולחש לה, כמזכיר לה על מנת שלא תישכח, "אני כ"כ אוהב אותך.." הספיק לו רק מבט אחד אל תוך עינייה הצלולות בכדי לקבל את תשובתה.

ענת עטפה אותו בזרועותיה החמות, וקירבה אותו אליה מרגישה אותו בכל נשימה שלה.

הריח שלו הטריף אותה, הנשיקות שלו השאירו אותה בעולם משלה, הגוף שלו שהיה כה קרוב אליה כל כך אוהב, כל כך מפתה. ידיו השריריות עברו על כל טיפה בגופה, מלטפות ברוך ובחום. מנשק אותה בצוואר ונושף לה באוזן מילים מתוקות כארס. מתערבבים זה בזו, וברקע רק קול הגלים המתנפצים על החוף וקולות לוחשים אהבה.

הפיתוי היה חזק והיא לא עמדה בו, החלה לאט לאט מורידה הגופייה הדקיקה שנצמדה לגופו, מתענגת על כל חלק בגופו שנחשף.

עובר על גופה העדין, נושק אותו בחושניות ומביט בה בעיניים מטורפות, מטורפות מאהבה.

פעימות לב מהירות ונשימות קצובות, מתנשקים בלהט לאור הירח והכוכבים.

היא מרגישה כיצד הבליטה במכנסיו הקצרים הולכת ותופחת ונאנחת מהנאה.

הוא מתפתל בקרביה, לא מצליח לשלוט בעצמו ויצריו יותר. עוצר אותה לרגע רק כדי לוודא שהיא מרגישה עם זה בנוח, היא מהנהנת מבלי שישאל, והוא מחייך אליה בחיוכו המתוק.

הוא חודר אליה בעדינות והיא פולטת אנחה של תענוג. מתעטף בה כולו, בחום ובאהבה שלה.

כנשמה אחת, לב אחד, חיוך אחד. לאור הירח.

בוקר יום ראשון, מועד החזרה לארץ.

דודיה של ענת רצו בכל הבית בכדי לוודא כי שום דבר לא נאבד וכי אף מזוודה לא התחבאה מתחת למיטה.

הנסיעה לשדה התעופה הייתה קצרה ביותר, וכאשר הגיעו נוכחו לדעת כי הפיצוי על הנסיעה הקצרה הוא התור ,שארך כשעתיים.

ענת נפרדה מכולם בחיבוקים ונשיקות, “Come to visit us next year darling”  מחה דמעה דודה, "ואל תשכחי לכתוב לנו כשתחזרי!" הוסיפה דודתה.

הפרידה הייתה קשה, כמובן, אך שום דבר לא התקרב לעצב הגדול שהציף אותה עקב הזיכרונות המתוקים מליל אמש, אשר היו ולא יחזרו על עצמם.

"אסור לי לאבד את זה, בחיים." חשבה לעצמה כשהיא מגלגלת פתק מקומט עם מספר חשוב.

הטיסה, בלעדי יגאל שישעשע אותה, נראתה מאוד ארוכה ומעצבנת. "רק להגיע לאץ" חזרה ואמרה בלב.

לאחר שעות ארוכות של שינה טרופה, התעוררה ענת כאשר רגליה נמצאות על קרקע מוכרת- הארץ.

בבית השמחה הייתה גדולה יותר מכפי שניתן לתאר, בלונים בכל מקום ופרחים ריחניים, חברים רבים-קרובים ורחוקים כאחד, כולם היו שם לפגוש את ענת ולברך אותה בשובה לארץ, לבית.

לא היה לה ראש לא לבלונים והפרחים, לא לחברים, ואפילו לא למתנות."רק להגיע לטלפון, כאשר המקום יהיה שקט" חשבה.

המסיבה נגמרה, ונחלה הצלחה רבה. הוריה, שעבדו כל היום וטרחו להרים מסיבה כזאת גדולה, נשכבו לישון מוקדם.

"לילה טוב מתוקה" אמרה אמה, "אחח כמה שהתגעגעתי לחיבוקים הללו" אמרה  כשהיא מחבקת אותה חזק.

"לילה טוב אמא, לילה טוב אבא" נישקה אותם.

הבית שקט, והשטח היה פנוי. ענת התגנבה לחדר וסגרה מאחוריה את הדלת בשקט.

ברגע שהדלת נסגרה מאחור היא זינקה לעבר הטלפון, לופתת את השפופרת.

מספר אחר מספר היא הקישה בידיים רועדות "כדאי? לא כדאי?" המון שאלות התרוצצו בראשה הקטן.

לבסוף הקישה את הספרה האחרונה ושמעה את צליל החיוג מצידו השני של הקו. כמה שניות עברו ואחריהן נשמעה טריקת שפופרת. השתפנה.

עברו כשבועיים מאז השיחה שניסתה לבצע לביתו של יגאל.

ורק לאחר שיחת עידוד מחברתה, יאלי, החליטה לנסות בשנית.

פעימות ליבה התחזקו עם כל סיפרה שהקישה בטלפון. עוד ספרה אחת נותרה על מנת שישמע צליל החיוג. "ענת. תפסיקי להשתפן, את מסוגלת." כמעודדת את עצמה, היא לחצה על הספרה האחרונה ושמעה את הטלפון מחייג.

לאחר כשלושה צלילי חיוג מאיישים ענה לה קול נשי, צעיר מהקו השני "הלו?" שאל.

"מממ" היססה ענת, "הגעתי לבית של יגאל?" היא אזרה אומץ לבסוף.

"אני חוששת שלא. אף יגאל לא מתגורר כאן" ענה הקול הנשי במבוכה.

שתיקה ארוכה.

"אני מבינה, תודה...הייתי בטוחה שגברת מק'ונרי מתגוררת בבית זה עם בנה.."

"אני חוששת שלא. גברת מק'ונרי עברה מכאן לפני שבוע, כאשר קרוב משפחתה נהרג בתאונת מטוס, בדרכו לישראל."

שוב אותה שתיקה ארוכה. קולות בכי ולאחר מכן טריקת טלפון.

ענת זרקה את עצמה על המיטה והחלה לבכות בכי מר. היא לא האמינה כיצד זה קרה, למה דווקא לו, ומדוע עכשיו.

היא ידעה כי הסיכויים שהיא טועה בהנחות שלה, כי יגאל מת, שואפות לאפס וכי אין עוד תקווה.

היא הסתגרה בחדרה למשך ימים, בהם לא הייתה נותנת לאף אחד להיכנס.

לא פעם חשבה על התאבדות, אולי אפילו כזאת שלא תרגיש בה כאב.

ניסתה להתגבר, לצאת ולהעסיק עצמה בפעילות שלא תזכיר לה אותו. את אהבתו.

כל מאמציה היו לשווא, ככל שניסתה יותר כך נחלה יותר כישלון.

יום אחד עלה בראשה רעיון- לנסוע שוב לחוף הים.

מאמץ קשה בשבילה, שהרי לא הייתה שם כל כך הרבה זמן מאז הידיעה הנוראית.

היא ישבה מול הים, שואפת את הריחות המלוחים של מי הים ובוהה בעננים שזזים לאיטם.

לפתע לקחה דף נייר והחלה לשרבט משפטים.

" היא הייתה מושלמת, לולא אותו מבט עצוב בעיניה החודרות והמיימיות. אותו מבט עצוב שליווה אותה כל הזמן, יום ולילה, גם כאשר הייתה מעניקה את חיוכה לאנשים סביבה..."

היא המשיכה לכתוב ולכתוב, להוציא את כל הכאב שנאגר בתוכה עד כי לא יכלה יותר, ופרצה בבכי.

השעה הייתה בין ערביים כשחזרה מהחוף, מלאה בחול וצדפים קטנים.

"מתוקה, את נראית כה תשושה..."  ליטפה את ראשה אמה.

היא שכבה במיטה. עיניה פתוחות אך לא מביעות שום הבעה.

כמו מתה הייתה. כמו גופה, בלי נשמה.

"חומד, אגב, יש לך הודעה...מישהו בשם יגאל אם אני לא טועה" קטעה אמה את המחשבות האובדניות שלה לפתע.

"יגאל?" זינקה במהירות מהמיטה, עינייה נוצצות כשמש ביום קיץ ושפתיה נפרשות בחיוך רחב.

"כן, משהו בקשר למוות של קרוב משפחתו וביקור בקרוב מאוד, כך אמר" המשיכה האם ולפתע פסקה כיוון שקטע אותה באכזריות פעמון הדלת הראשית...