זה התחיל כיום מאוד יפה, שמשי. אפשר אפילו להגיד שהשמיים היו כחולים והציפורים צייצו. יום יפה למדיי. אותו התחלתי בצורה פשוטה למדיי- העמדתי את הקומקום, שמתי כפית גדושה של קפה בספל האהוב עליי, הזה שמיכל קנתה לי ליום הולדת, שתי כפיות של סוכר חום- כי בריאות זה מעל הכל. הקומקום השמיע קול שריקה וחדל מלעבוד, שפכתי את המים הרותחים עד לשלושת רבעי הספל ואת השאר מהלתי בחלב קר. הבטתי בתערובת שהפכה את צבעה משחור לחום-מוקה.זה היה יום דיי שגרתי למראה. ואחר כך מתתי.
למען האמת, לא עשיתי שום דבר כל-כך משמעותי באותו יום. שום דבר בו לא נראה מוזר. לאחר שסיימתי עם ארוחת הבוקר, חיפשתי את החולצה הכי נקייה שיש לי בערימת הבגדים שהייתה על הכיסא. מצאתי חולצה מפוספסת שנראה ששרדה את הלילה, ג'ינס כהה עם כרע בברך. התלבשתי בזריזות היות ואני כבר מאחר לעבודה. חטפתי את התיק שלי מהשידה שליד המיטה ורצתי במהירות לדלת, מדלג שתיים-שתיים על המדרגות.
בדקה התשעים הספקתי לאוטובוס. הרגשתי שהיום זה היום שלי. התרווחתי בכיסא וקיוויתי שלא תעלה בתחנה הקרובה זקנה שתקים אותי. כי עם כל הכבוד לזקנה, יש עוד 20 מקומות- אבל משום מה היא תמיד תעדיף להקים מישהו מהמושב הספציפי שבו אתה יושב. הוצאת את הנגן המוסיקלי שלי, תחבתי שתי אוזניות באוזניים ונתתי למוסיקה למלא אותי. לא עניין אותי להביט מהחלון ולראות את אותם נופים אפורים ומשעממים אותם אני רואה לפחות פעמיים ביום,לכן ככל שהנסיעה נתארכה עיניי הלכו ונעצמו. הטלפון צלצל והעיר אותי בדיוק שנייה לפני שהאוטובוס נכנס לתחנה, איזה מזל חשבתי לעצמי תוך כדי שאני ממהר לכיוון הדלת. ירדתי בתחנה שלי, הוצאתי את הטלפון מהכיס אך השיחה כבר הספיקה להתנתק. מיכל. בטח רוצה להזכיר לי מה לקנות היום בסופר, שום דבר שלא סובל דיחוי, אתקשר אליה מאוחר יותר כשאתמקם במשרד, חשבתי לעצמי.
כשהגעתי למשרד נתקלתי ביצור הזה, דויד, שלא ברור מה הסיפור שלו בכלל. העדפתי לא לפתוח איתו בשיחה לכן יצאתי החוצה והדלקתי סיגריה. סיגריה ראשונה של בוקר, איזו הקלה. שאפתי את העשן ונתתי לו למלא את ריאותיי.
אינני יודע מה עשיתי עד ארוחת הצהריים, הזמן זחל, ורץ, וזחל ושוב רץ. שכחתי להתקשר שוב למיכל. אתקשר אליה אחרי ארוחת הצהריים, חשבתי. מתחשק לי בכלל לאכול? שאלתי את עצמי. טוב כך או כך עדיף שאוכל עכשיו, אחרת אצטרך לאכול לבד מחוץ למשרד וזה אף פעם לא כיף. גררתי עצמי לקפיטריה, שמתי אוכל על הצלחת מבלי לחשוב כלל אם זה מה שאני באמת רוצה לאכול. התיישבתי ליד עמיתים לעבודה והלבשתי על עצמי חיוך. לא הבעתי את דעתי על ענת שהגיעה לבושה כמו מופקרת בשמלת מיני או על אריק המוזר מהמשרד ממול, רק הנהנתי, אכלתי וחייכתי. זה לא הצריך ממני הרבה מאמץ.
כשחזרתי למשרד נתקלתי בפתק מעצבן שהשאיר לי הבוס.
"מה העניין?" שאלתי באוויר.
"מה קרה?" שאל אותי דניאל שישב ממולי.
"'תעבור על כל הדוחות מחדש, יש טעויות בהזנות'- הוא אפילו לא טרח להתקשר!!! פשוט השאיר לי פה פתק קטן ועלוב שאומר שאני שוב אצטרך להישאר כאן עד מאוחר".
"טוב אתה יודע...זה חלק מהעבודה" ענה לי דניאל בפשטות שהרגיזה אותי.
"חלק מהשעבוד אולי.." רטנתי וחרקתי שיניים.
כמו שאמרתי, זה היה יום משעמם, מונוטוני ופשוט למדיי.
מיכל התקשרה עוד פעם וסיננתי אותה. לא היה לי הכוח להתמודד איתה ולהסביר לה שאני אחזור גמור הביתה ואין לי כוח לעשות קניות מטופשות. מי בכלל צריך כל-כך הרבה ירקות, מאפים וגבינות?!
המשרד החל להתרוקן מאדם, ובמהרה נותרתי רק אני מול המסך המרצד. והמספרים. המון המון מספרים. יכולתי להגיד פשוט 'לא' וללכת הביתה. אבל הדבר הזה משלם לי את כל אותן הקניות המטופשות, ואת הצימר שאני ומיכל מתכוונים לנסוע אליו בקרוב. רק עוד קצת, אמרתי לעצמי וידעתי שאני עובד על עצמי יותר מכולם. בחוץ כבר נפל החושך על העיר ונראו רק אורות פנסי הרחוב. מיכל השאירה הודעה בתא הקולי שהיא דואגת לי ורוצה לדבר איתי ולראות מה שלומי. יום שגרתי למדיי, כבר אמרתי?
ואחר כך רק הרגשתי את עולמי רועד מתחת לרגליי. פשוטו כמשמעו. הבניין החל רועד ומתנועע. סדקים רחבים נפערו בתקרה ובקירות וחלקים נרחבים החלו קורסים.
ואחר כך, מתתי. אילו רק ידעתי שכך ייראה היום האחרון שלי. זה התחיל כיום מאוד יפה, שמשי אפילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
