השעה 13:48- בבקשה שהטירוף הזה ייגמר. כל מה שאני רואה בעיניים זה בגדים-בגדים-בגדים, תוויות עם מספרים ואמהות וסבתות מקומטות ודורשות. אלוהים, עשה שייגמר. או לפחות שתאוות הקנייה הנשית תיפסק (תמותן?)

השעה 15:29- בקיבה זכרונות בודדים מהפרוסה עם הגבינה בבוקר. מתחשק לי גלידה בטירוף.

השעה 17:50- מבולגן בבית. אולי כדאי לסדר קצת. הגלידה עשתה רק טוב, תודות לאמ.וי.

השעה 18:00-סופסוף ארוחת צהריים חמה וטעימה.

אין לי כוח לכלום. לא לנשום ולא לזוע.

ואלוהים אני צריכה חזיות חדשות . שתגיע כבר המשכורת...

אפרו,

במצב רוח מעורער מתמיד

טוב, אז הראש שלי לא בדיוק שופע רעיונות בזמן האחרון ולכן החלטתי לרדת אל העמחא ולבדוק על מה המאומה הטלויזיונית הזמנית, וכמובן הפלא ופלא איך לא-הישרדות.

את הרומן הסוער והקצר שלי עם הישרדות התחלתי כבר בפרק ההוא כשהעיפו את מיה לאי-המתים. משם עקבתי וצפיתי כמו פנאטית  מטורפת, מינימום כמו הגרופיות של טוקיו-הוטל (בהבדל אחד- אני רציתי שנועם יעשה לי ילד, ולא איזו בחורה אנורקטית העונה לשם ביל..). כל פעם ששיר הפתיחה נשמע בבית בשעה 21:00 הייתי מזנקת כמו אנטילופה שירו לה ברגל ועוזבת את כל עיסוקיי (קרי: מפסיקה ללמוד סופסוף) רק בכדי לצפות בעוד פרק,  בעוד מושיק מסביונים ובעוד חבורת קופיפים על אי בודד.

אי שם החלו לצוץ השמועות על כך שמדובר קודם כל בדוגמנים לשעבר (וכשמדובר בטינה- מאוד-לשעבר) ובכך שהכל עבודה בעיניים. אבל העיניים שלי כבר לא עובדות גם כך ללא תמיכת עדשות המשקפיים והרדידות עשתה למוח שלי רק טוב. הרי מה רע בלשבת שעה וחצי לערך מול המרקע ולשטוף את העיניים במיני ריבועים ועיגולים מרצדים? אנחנו עושים את זה בשיעורי מתמטיקה ואף אחד לא מתלונן.

לאט לאט כל אהוביי, שבט סבאנה, הלכו ועזבו את האי אחד אחרי השני. כשורה עזבה חשבתי שאין יותר שערורייתי מזה- הסינית עם העיניים הכחולות! ואז הגיעה המכה מתחת לחגורה המהודקת שלי- ליה נופתה. עכשיו, שלא תבינו לא נכון- אני מאוד אוהבת את ורה אבל ריחמתי על הבלונדה הצנומה יותר כיוון שידעתי שהיא צריכה לחזור לבבון מאשקלון. נו, ההוא ששיילל במכונית.

לאחר זמן מה התאוששתי, הרי אם השלמתי עם קיומה של פאריס הילטון בעולם סביר להניח שאצליח להתאושש גם מפצצה גרעינית. ככל שהזמן עבר כך הבנתי יותר ויותר שהכל נעשה בהתערבות ההפקה, זאת קונספירציה גדולה, ואלוהים כמה שנועם נסגד כשהוא מהלך באי-המתים בטנגה ותו לא.

כך נגמר הרומן הסוער שלי עם הישרדות. התחלתי לפתח חלחלה ובחילה רק מלשמוע אנשים מדברים שוב על דן-מנו שאם היה נולד במאה אחרת היה בקלות יכול להחליף כמה מהדמגוגים הגדולים ביותר.

עכשיו כולם מדברים על קוריצה. וחלק מחבריי אפילו עשה תפנית חדה ופנה לצמחונות בעקבות הפרק של השחיטה. אני רק אומרת שזה נהדר שלא צפיתי בזוועות הנדושות, אך מצד שני גם לי חבל...חשבתי שהיא לפחות תגיעה לגמר. אם כי קשה לי להאמין שהיא הייתה יכולה לעמוד מול זוג התאומים של נעמה או להילחם על תואר "התחת של המדינה" עם מרינה, אבל בכל זאת על תואר הקרימינל היא יכלה להילחם עם דן. גם היא יודעת לגנוב אורז אחריי הכל..

אז כן, היום הגמר הגדול שכולם חיכו לו (NOT) בכיליון עיניים.

אני חושבת שבנות ישראל ירימו את קולן ויהללו את הטנגה המהלכת...אז מה שהוא לא ניחן ביכולות רטוריקה מרשימות?

עריכה מאוחרת:

לאחר שנשברתי והלכתי לראות את הגמר, ישבתי בעיניים טרוטות והייתי המומה כשנעמה לקחה את הגמר בגדול. אחרי משאל העם הייתי בטוחה שהאיש והטנגה לוקח בהליכה את שניהם גם יחד, אבל כמובן ריאלטי ישראלי תמיד חייב להשאיר אותנו עם פה פעור וזעקות "מה?!?!" מול המרקע. אז נעמה ניצחה, וכנראה שבאמת מגיעה לה..אחריי הכל לעזוב את הילד שלך בגלל קפריזה מטומטמת, את אביך חולה הסרטן ולא להזכיר את הבעל במשך כל העונה(!) שמא עוד ייקשרו ביניהם (חס וגראס טפו טפו טפו חמסה חמסה!) זה באמת לא קל...אחחח הראויים האלה.

היכול להיות שהצלילות הזאת תתקיים בד בבד עם הבלבול והערפל?

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי והיכן להניח את הראש. רק שישתוק לקצת. שיפסיק למלמל שברי מילים ומשפטים  שמזהמים את הראש ומפלחים את הלב כלהב של סכין.

תמונות אילמות מסתובבות בראש וסימני השאלה רודפים אחריי. משהו במעגל הזה עוד לא נסגר. ואני צריכה קצת שקט ושלווה. רק כדי שהראש ינוח.

הבטחתי לעצמי לכונן כאן משהו חדש, משהו שעוד לא חוויתי ובנתיים צלחתי במשימה. ניסיתי לא לחזור על צעדיי העבר ולכסות הכל במטפחת צבעונית של שקרים וניסיון לברוח מהמציאות וגם במשימה זו עמדתי בהצלחה, איתנה מול כל הקשיים הנקרים בדרך.

בכל זאת. מה פירוש אי השקט שפקד אותי?

ואולי זאת הילדה הקטנה שבי שאוהבת לרצות את כולם שהרימה לפתע את ראשה המתוסכל. מה לך ילדה? עוד לא הבנת שבעולם הזה לא ניתן לפייס ולרצות את כולם? תנוחי לך בצל הארותיי.

הראש מסתחרר גם כן מעומס של רעיונות שלא ניתן לממש, הזמן לא מחכה לי ודוהר בכל אונו, ובא לי רק קצת שקט.

זה משהו חדש. וטבע האדם הוא להוקיע כל מה שחדש וזר לו. אל נא לי להתנהג כמו השוטים האלה..

סלחי לי אימא אדמה, על כי חטאנו.

סלחי על כל מחשבות הזדון והרעה,

דקות של מחשבות תועבה.

סלחי על כל ימי הבצורת הקשים,

אחרי שפיכות דם ללא הועיל.

סלחי לנו על בנייך ובנותייך,

אשר נלקחו הישר מתחת לזרועותייך.

סלחי על כך כי היינו חירשים,

ולא שמענו את קולות המתים -

קולות, אשר אינם עוד שבים.

סלחי לי אימא אדמה, על כי חטאתי.

השיר הזה נכתב כאן כבר בעבר. ולצערי אין אני יכולה כרגע לכתוב משהו שיתאר את כוונותיי טוב יותר מזה...

יהיה זכרם של כל חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ברוך. וכי שמותיהם ימשיכו להדהד בראשינו ויצבטו לפחות ביום הזה בשנה את ליבנו, כי הם בסך הכל היו כמוני וכמוך.