טוב אז בעקבות התגובה [היחידה והבודדה] של אנאל שיניתי את הסוף של הסיפור...J
אני בטוחה שרובכם לא יקראו אותו בכלל כי זה ארוך, אבל זה חשוב לי לעלות אותו לפה [מי שקרא את הפוסט הנמחק מבין כנראה גם למה..]
הסרט
"זה קרה לפני שנתיים.."
היו אלה המילים הראשונות שהוציאה מפיה לאחר רבע שעה של בהייה באוויר ובאלפי העיניים הבוהות בה.
היא הייתה כבת 18, עורה לבן וצחיח, פניה בעלות תווים ברורים קרנו ושידרו רוגע ועצב מתוק.
שיערה הג'ינג'י היה אסוף בצמה מוקפדת וחזקה שלא הותירה אף שערה בחוץ.
עיניה היו הדבר הכי יפה שנראה אי פעם, בצבע ירוק בהיר עם הילה של ירוק כהה מסביב, עיניים חתוליות ומסקרנות, אך העיניים היפיפיות הללו הזילו זה עתה דמעה או שתיים וגרמו לה להיראות כבובת חרסינה שבירה.
היא פילחה את המחנק בגרון ע"י לגימה אחת מכוס המים שהייתה מונחת מולה על השולחן.
שתיקה ממושכת שיצרה אווירה של מתח באולם והיא פתחה את פיה מנסה להוציא עוד מילים...
היא, ששמה היה קייסי, הייתה סבורה שהיא ככל הנערות בגיל 16; תמימה, צוחקת, עושה שטויות ונהנת מהחיים.
אימה הייתה תופרת ואביה תפקד כשוטר, אך היה בבית לעיתים רחוקות מאוד כיוון שהתפקיד מחייב.
קייסי הייתה אדם מאוד מיוחד, היא הייתה מקסימה בכל, בדרך שבה דיברה, בדרך שבה הסתכלה.
היא הייתה כמו בובה בחנות ראווה, כה יפה ורחוקה מן העולם.
"זה היה פשוט מטריף!!! את לא יודעת כמה צחקתי אחר כך!! ירדו לי דמעות של ממש!!" ג'ניס התלהבה כל כך שתנועות ידיה איימו להפיל את האגרטל שעמד על השידה מאחור, והיא קיפצה בכל החדר עד הרגע שבו הודיעה לה קייסי חגיגית, "ג'ניס עשית לי סחרחורת..."
"הו אני מצטערת" היא הביטה בחברתה הטובה בפרצוף מופתע והתיישבה מולה.
"עדיין לא הבנתי מה כל כך מרגש לגנוב מסטיק מחנות ממתקים ולברוח.." הביטה בה קייסי בתדהמה מוחלטת כמישהי שלא מבינה אם היא צינית או שמא רצינית.
עברו כמה שניות של אי הבנה ולאחר מכן ג'ניס החלה במסע ההסברה העצמי "זה לא היה מרגש...זה היה מצחיק! פשוט מצחיק!!! את ראית פעם אחת את מר רוג'רס הזקן רץ?! את ראית את הכרס שלו?! עכשיו תתארי אותו רץ...תתארי אותו רץ נו!!!" היא הפצירה בה לאחר שקייסי עיקמה את פרצופה לנוכח התמונה שעלתה בדמיון שלה.
הם שוחחו עוד רבות אודות מר רוג'רס הזקן ועד כמה שהכרס שלו הגיעה לממדים בלתי ניתנים למדידה עד לנקודה שבה חלה תפנית בשיחה, "אגב, אני לא יודעת אם זה יעניין אותך.." גלגלה ג'ניס את עיניה , "אבל אני חושבת שדני שאל עלייך משהו" היא חייכה וקרצה לה במבט שובב.
קייסי ישבה על המיטה, מביטה בה בעיניה הירוקות היפות ופיה נפער בתגובה לנשמע, היא התעשתה מהר ומיהרה להגיב, "מה?! את בטוחה?! כי בפעם שעברה שאמרת לי.." היא התחילה להרצות לה, אך היא הספיקה לעצור אותה בטרם סיימה "כן, אבל בפעם הקודמת זה היה סתם..חוץ מזה את יכולה לשאול את כל מה שהיה שם, אני לא היחידה שהוא שאל" והיא קרצה באותו חיוך.
"אני עדיין לא מאמינה לך" צחקה קייסי וזרקה עליה כרית.
"אה כה?! אז מגיע לך..." היא התגרתה בה.
"מגיע לי מה?" לא הבינה קייסי.
"את זה!!" והיא התנפלה עליה עם הכרית יוצרת בשיער שלה חשמל סטטי.
הן צחקו עד אשר קיבלו כאב בטן חזק, ואחר נרגעו ונרדמו.
"בנות!!! ארוחת הבוקר מוכנה!!!" צעקה אימה של קייסי בקולניות.
הן התעוררו מהצעקה שנשמעה כאזעקה ופנו מיד להתארגן.
"שמעתי שוב דיברתן כל הלילה" אמרה אימה כבדרך אגב בזמן שהיא מערימה את החביתיות על הצלחות שלהן.
"כן...נו את יודעת, שיחות של בנות.." הסמיקה קייסי והסתכלה על התגובה של ג'ניס, "מי כמוך יודעת גברת סנקו כמה שאני אוהבת לדבר, קייסי פשוט העמידה פנים שהיא מקשיבה בזמן שנרדמה.." צחקה בקול רם והאם הצטרפה אליה, "לא נכון!!! דיי נו" צחקה קייסי ודחפה את מרפקה בבטן של חברתה, "היא תמיד עושה את זה.." מלמלה בלחש וחייכה.
"נו? אז את מתכוונת לדבר איתו סופסוף?" דחקה ג'ניס בדרכן לבית הספר .
"תרפי מזה כבר...זה לא ילך, את יודעת שזה לא ילך נכון?" היא ניסתה לשכנע את עצמה מבפנים.
ג'ניס רק זרקה לכיוונה מבט חודר ואמרה "באמת?" כעוקצת אותה.
"נו באמת..אני רצינית לגמרי, אין לנו שום דבר במשותף, הוא לא באמת מכיר אותי, אני לא באמת מכירה אותו...זה פשוט. לא זה." היא הביטה כל הדרך על המדרכה וחפרה בתוך מוחה הקודח.
"תעצרי" עצרה אותה ג'ניס בידה והוציאה אותה מהמחשבות הרבות, "תחשבי על זה...מה יש לך להפסיד? תצאו, תכירו, לא ילך, לא נורא....את יודעת כל החיים עוד לפנייך, ואת עוד רק בת 16.. מה כבר יכול לקרות לך?!" היא התחילה בנאום שלה מתוך כוונה להראות על חכמת חייה, קייסי הכירה את הנאומים וידעה ששום דבר שתגיד לא ימנע ממנה לשנות את דעתה של החברה הכי טובה שלה , ולכן כמו תמיד, היא נכנעה להצעתה.
היא פסעה לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה, יופייה נראה כעת במלואו כאשר השמש שיחקה בגווני שיערה והעיניים הירוקות שלה בורקות מתמיד.
פסיעות קלות נוגעות לא נוגעות, הליכה כה עדינה, מבט מזמין.
היא המשיכה לפסוע כך בהליכתה המעודנת עד לרגע בו הרגישה כי הנעל שלה הסתבכה עם המדרגה, ושניה אחרי מצאה את עצמה נופלת למרגלות המדרגות בצורה מעודנת, כמובן.
היא לא הספיקה להוציא מילה וכבר מצאה עצמה בתחתית המרגלות, יושבת כשגופה מלא בסימני הנפילה הטריים וספריה מפוזרים בכל עבר.
"את בסדר? את צריכה עזרה?" נשמע לפתע קול מוכר יחסית.
במבט מבויש ופנים סמוקות כעגבנייה היא הרימה את מבטה ופגשה בעיניה את דני.
"עזרה?" הוא שאל בשנית מחשש שהיא לא שמעה אותו בפעם הראשונה.
היא החזירה מיד את מבטה מטה והתבוננה ברצפה כמחפשת מפלט.
"הכל בסדר..?" הוא לא היה בטוח בכך שתענה הפעם אך ניסה בכל זאת.
היא אזרה אומץ לבסוף והבינה כי להמשיך לשבת באמצע מסדרון הבית ספר לא יפטור אותה מנוכחותו ואמרה "כן, הכל בסדר אממ פשוט...אני לא יודעת....מעדתי ו...אני.." היא הסתבכה עם עצמה במטרה למצוא תירוץ טוב מספיק שיסביר את העובדה שהיא נמצאת ישובה בתחתית גרם המדרגות.
"את רוצה לקום..?" הוא שאל אותה וציחקק מעט.
לחייה האדימו מעט, היא הנהנה ולאחר מכן הרימה את עצמה ואת פיסת הכבוד האחרונה שלה מן הרצפה.
הוא בדיוק הסתובב ללכת כשהיא הצליחה לגבש את המילים הבאות "אתה יכול אולי לעזור לי לאסוף את הספרים מהרצפה?" ושוב העלתה סומק ורדרד.
"אה...בטח...למה לא" הוא ענה חפוזות ופנה לעזור לה בהרמת החפצים.
"אני קייסי, אגב.." היא מלמלה בזמן שהרימה את ספר הביולוגיה שלה מן הרצפה.
"כן אני יודע, אני דני" הוא הביט בה לראשונה בעיניה והיא שמה לב לכך שגוון עיניו הוא כחול.
"טוב אני חושב שזהו נכון? טוב, אני חושב שנראה אותך בסביבה..ותרגישי טוב" הוא ציחקק מעט ואחר פנה לדרכו, משאיר אותה שם פעורת פה.
הוא המשיך ללכת כמה מטרים ספורים והיא הביטה בגבו ההולך והמתרחק, הוא נעצר לפתע הסתובב אחורה ושאל "אגב, יום שישי, אצלי בערב יש סרט. תבואי, הרבה באים. בי" והוא המשיך ללכת עד שנעלם בפינת המסדרון.
"ג'ניס!!! את לא תאמיני! כל כך לא תאמיני!" היא התנפלה עליה אחרי שזו סיימה את שיעור כימיה ויצאה מהמעבדה הסמוכה.
ג'ניס ניסתה להתאושש מהקפיצה האדירה ומהצעקה שפלטה חברתה ולאחר שהצליחה לקחה אותה לצד ושאלה, "מה קרה?!" במבט מופתע וחושש.
"דני!!!" היא ניסתה לצעוק וכל מה שיצא מפיה הייתה לחישה קטנה וזועקת.
ג'ניס עמדה כמה שניות קפואה ונתנה בה מבט רציני, לאחר הרימה גבה וחיכתה לבאות, "דיברתי עם דני! והוא...הוא.." היא נאבקה להוציא משפט שלם אך כשלה והחלה לגמגם מעט, "הזמין..אותי! אותי את מאמינה? " היא לקחה עוד שאיפת אויר אחרונה בטרם אמרה "לסרט, אצלו בבית!!!!" היא סיימה לבסוף את המשפט ופרשה את ידיה לצדדים בעין ריקוד ניצחון קטן.
ג'ניס בהתה בה קלות, צחקה על הריקוד שפצחה בו באמצע המסדרון והגיבה בהתאם "הא!!! רואה? מי אמרה לך?! מי מי מי?!" היא הוציאה לשון וניסתה להתגרות בה, קייסי דחפה מרפק בצלעותיה ומיד נשמע הצלצול שבישר על תחילת השיעור הבא.
"דברי איתי בערב...ביי" נופפה לה קייסי בנפנוף קל ורצה בכדי שלא לאחר לשיעור פסיכולוגיה.
ימי השבוע חלפו להם לאט, זוחלים באיטיות מעיקה.
כאשר יום שישי הגיע בסופו של דבר לא מצאה קייסי מקום לנשמתה המעונה שכה חיכתה לערב.
ארון חדרה רוקן כל כולו וכל פרטי הלבוש שהיו מצויים בו בדרך כלל, מצאו כעת את עצמם על רצפת השיש הקרה.
"אוף!" זעקה קייסי בראותה את ההשתקפות במראה.
חולצות, מכנסיים, חצאיות, שמלות ונעליים התעופפו לכל עבר והצטרפו אל חבריהם.
"שום דבר לא מתאים לי!!!" היא החלה להתייאש בהיותה בוחנת את החצאית החדשה שלה עם זוג נעליים שחורות ועדינות.
"מה דעתך שתלבשי את זה?" קול מוכר בקע מאחוריה, מקפיץ אותה קלות.
"אימא.." היא הסמיקה וניסתה להסתיר את ערמת הבגדים שנוצרה על הרצפה.
"בואי תמדדי את זה , אני חושבת שזה יתאים לך מצויין!" היא חייכה בסלחנות כמבינה.
קייסי לבשה חצאית בצבע אדום עם פרחים כחולים ועדינים שהגיעה עד לברך וחולצה אלגנטית כחולה.
"אחח..סופסוף מה שחיפשתי! תודה אימא" היא נישקה את אימה בלחייה, "את הולכת עם ג'ניס?" התעניינה אימה לפתע, "לצערי לא...יש לה היום אירוע, משהו של המשפחה...אבל אל תדאגי נאמר לי שיהיו שם עוד הרבה אנשים" היא הוסיפה במהרה על מנת שלא להדאיג אותה לשווא.
היא צעדה לבדה ברחוב, אך איננה חששה כלל כיוון שהרגשת שמחה והתרגשות בלתי מתוארת מלאו את כל כולה, היא הייתה כה נלהבת שדני הזמין אותה סופסוף עד כי איבדה כל תחושת זמן ושכחה כי היא באיחור רציני.
כאשר היא פנתה לרחוב בו הוא התגורר שמה לב לכך שהכל מסביב היה שקט, זו הייתה שכונה יוקרתית באמצע שום מקום.
חלקות ירק ועצים חטובים עמדו מימין ומשמאל ופנסי הרחוב האירו באור חלוש ומסתורי על השביל שמצדדיו עמדו בתים נמוכי קומה בעלי גגות רעפים אדומים. בסופו של השביל עמד בית שהיה גבוהה מעט משאר הבתים והיה נראה מרחוק כמטופח להפליא, "זה הבית.." היא הסתכלה בפתקית הלבנה שהייתה בכיסה בה רשמה את כתובתו.
גדר חורקת נפתחה בנגיעה קלה של ידה, ופסיעות קטנות שיצרו אווירה מותחת.
ליבה דפק חזק יותר ויותר עם כל צעד שהוסיפה לעשות, ובטרם הספיקה למצמץ שנית ניצבה כבר בפני דלת העץ הכבדה.
רעש של טלוויזיה נשמע מן הבית והיא ראתה בזאת כאור ירוק. דפיקה קלה על הדלת.
"היי!!!" פתח את הדלת נער גבוה וחטוב כבן 18, שיערו שחור ופרוע מעט ועיניו בצבע כחול כהה.
"אה...אני מצטערת, אני חושבת שטעיתי ב.." אמרה קייסי בראותה את הילד.
"לא! לא...אני אח של דני..היכנסי.." בקולו הייתה נימה עצבנית משום מה אך היא לא נתנה לזה להדאיג אותה, רק חייכה ונכנסה פנימה.
"איפה כולם?" היא הביטה מסביב והבחינה בחוסר האנשים.
"הם אמורים להגיע עוד מעט... כנראה לא שמעת שדחינו את המסיבה בעוד שעה...היו לנו...כמה בעיות" הוא התנצל והורה בידו שתתיישב, וכך היא עשתה.
היא ישבה ללא נוע, מביטה מסביב ומתרשמת מן הבית הגדול והעתיק.
הוא היה מלא בתמונות עתיקות, וקירותיו העשויים מעץ השוו לבית מראה אציל. מול הספה הגדולה, עליה ישבה זה עתה, היה ממוקם אח גדול ונקי.
רוב הרהיטים בבית היו תואמים לצבע קירות העץ מה שהותיר הרגשה נעימה וחמימה.
היא ישבה מעט, מתעסקת עם אצבעותיה מפאת חוסר המעש והמבוכה . לפתע שבר הבחור את המבוכה ואמר, "דני במקלחת אם שאלת את עצמך..." הוא חייך אליה ורק עכשיו היא לקחה לתשומת ליבה עד כמה חיוכו יפה.
הם ישבו ושוחחו כעוד רבע שעה, וכאשר אף אחד לא טרח להגיע ודני המשיך במסע המקלחת שלו הם התפנו לטלוויזיה.
הם ישבו וצפו בטלוויזיה ונשמע רעש של דלת נסגרת, "כנראה דני יצא מהמקלחת..עכשיו שעות עד שהוא יתלבש שוב" אמר הנער וחייך בשנית, קייסי צחקה מעט ונשבתה בחיוכו הממיס.
הוא התקרב אליה מעט, בכל פעם קרוב יותר ויותר. היא התרחקה ממנו בכדי לרמוז לו כי אינה מעוניינת אך הוא- רמזים אינו התחום שלו.
בסופו של דבר הוא דחק אותה עד לסוף הספה וכאשר לא היה לה לאן לזוז יותר, התקרב אלי קרוב עוד יותר והניח על רגלה את ידו.
היא חשה באי נוחיות ומבוכה רבה ולכן ניסתה להדוף את ידו בכך ששמה את ידה על שלו והזיזה אותה, אך הוא במקום להחזיר אותה למקומה החל לטייל בידו הענקית על רגלה.
היא הסתכלה עליו וניסתה לתפוס את מבטו אך הוא לא הביט בה כלל, הוא היה עסוק בלבחון כל פרט ופרט שנגלה לעיניו בהיותו מעלה לאט את חצאיתה עד מעל הברך.
היא השתעלה ואמרה שהיא רוצה לקחת כוס מים, "אבל את לא יכולה.." הוא הסתכל עליה וניכר היה ממבטו כי הוא לא חושב בהגיון.
היא ניסתה לקום בכוח אך הוא הדף אותה בחזרה לכורסה והתיישב עליה.
"אתה מכאיב לי!" היא צעקה עליו וניסתה להכאיב לו על מנת שיקום.
"זה כואב לך?! וזה?!" הוא לפת את פניה בכוח כך שעצמות לחיה החלו לכאוב ונישק אותה.
זו הייתה ההרגשה הכי מגעילה שהתנסתה בה אי פעם, כך חשבה.
כשזה נגמר היא חשבה שיתן לה ללכת, שקיבל את שלו וכעת יעזוב אותה בשקט אך הוא-היה בשלו.
הוא סתם את פיה בכף ידו הגדולה והגברית והביט בה במבט מטורף.
לאחר מכן הוציא מכיסו חפץ בגודל מטבע ומבריק ופנה להתעסק בו.
"אתה מתכוון לסתום את הפה שלי בנייר דבק?!" היא הייתה מופתעת כיוון שהייתה תמימה מדי מכדי להבין את מה שהולך לקרות בבית הזה, בחדר הזה, בערב הזה שעד לפני כמה שעות היה כה מרגש עבורה.
הוא הדביק על השפתיים האדומות שלה נייר דבק ודאג שלא תוכל לפתוח אותם כלל.
היא המשיכה להכות אותו בכל כוחה על מנת שישחרר אותה, יתן ללכת, אך הוא- רק נתן לה סטירה חזקה וכואבת שהשאירה את סימנה על הלחי הורוד שלה.
הוא קרע מעליה את חולצתה האלגנטית שתפרה לה אימה והביט בגופה הקטן והצנום כחייה המביטה בטרף העומד להיטרף בעוד רגעים אחדים.
היא הניעה את ראשו בכל כוחה וניסתה להרעיש על מנת שמישהו, לו אפילו מישהו אחד ישמע את זעקתה.
בכל פעם שניסתה להכאיב לו, או לגרום לו ליפול לסירוגין הוא הביא לה סטירה, כאשר הבין כי היא לא תרפה לקח את שרוך נעליו וקשר בכוח את ידיה עד זוב דם. היא ניסתה לצעוק.
מחנק כבד בגרון, ראיה מטושטשת וערפל. היא הרגישה כי תתעלף אם אינו יפסיק. אינו יפסיק לגעת בה. אינו יפסיק להסתכל עליה כך. אינו יפסיק להכאיב לה כך.
הוא קילף ממנה את החצאית ויחד איתה את השמחה שלה, את הרצון שלה לחיות ואת הכבוד שלה.
היא החלה לבכות כמתחננת שלא יעשה זאת, דמעות עגולות ומלוחות זלגו על לחי ורודה ומבטה זעק והתחנן.
"לא בכית ככה כשאבא שלך אסר את אבא שלי, נכון?!" הוא צרח והטיח את האשמה בפניה כרוח קרה הסוטרת בפנים.
עכשיו הכל היה ברור לה.
היא ניסתה למלמל מילה או שניים מבעד לנייר הדבק שנדבק כה חזק לשפתיים שלה עד כי איים לתלוש את עורה .
"את יודעת מה זה להתבייש בעצמך? את יודעת מה זה כשאין לך אף אחד ואת חסרת אונים?! את לא יודעת...בואי נלמד אותך.." הוא צחק כמשוגע והחיוך, שהיה כה מקסים פעם, הפך להיות לחיוך מרושע של מטורף חסר מעצורים.
"דני!!!!" הוא צעק לפתע "בוא, אתה הולך לראות את ה-סרט הכי טוב שראית אי פעם במסיבות!" הוא צחק שוב ועיניו נצצו .
דני יצא מהחדר הסמוך כאשר הוא אוחז בידו מצלמת וידאו, הוא היה אדיש, כמעט חסר הבעה.
היא איבדה כל תקווה שמישהו ישמע אותה ויציל אותה, יציל אותה מהחלום שלה שהפך כה מהר לסיוט איחד נמשך.
היא הפסיקה להגיב ולהיאבק, גופה הקטן מלא בשריטות עמוקות, כואבות, מדממות ושורפות.
הדמעות המשיכו לזלוג אך לא הייתה להן משמעות יותר...
לפתע, צעקה מפלחת אותה לשתיים מבפנים.
ואחרי, כלום.
שתיקה, דממה.
והתפקידים מתחלפים, ממש כמו בהצגה, כמה משעשע. עכשיו הוא מחזיק את המצלמה שבע עד אין מקום. והוא, שהיה אמור להיות האהבה שלה תופס את מקומו ועושה את שלו, כי ככה הוא רוצה.
והיא?
היא לא שם יותר. היא לא נמצאת באותו חדר שבו מצלמים איך הוא לוקח את התמימות שלה, רחוק ממנה.
היא לא במקום שבו הוא משפיל אותה כל כך.
היא לא במקום שבו כואב לה והיא מדממת בכל גופה.
היא לא במקום שבו השאירו אותה ללא רוח חיים.
"רק צלקת בוערת כאש השורפת את נשמתה מבפנים, עד אשר לא נשאר כלום. חוץ מעפר."
היא סיימה בלגימה אחת את המשפט ועיניה נצצו דומעות.
מזה זמן רב אשר בו הביטה את הרצפה היא ניתקה את מבטה אל הקהל, יד הייתה מורמת לשאלה.
"כן?" היא ניסתה להשוות לקולה נימה רגועה.
"קייסי?" שאל קול מעורער טיפה ובחור חטוב בעל עיניים כחולות כהות בעל שיער שחור פרוע התרומם מכסאו.
היא הביטה בו באימה וכפרח נקטף נפלה על הרצפה הקפואה והדוממת, קול ריסוק ליווה את נפילתה כאשר הכוס שעל השולחן נפלה גם היא.
דממה באולם.
סקילות אבנים/רצון לתלייה/תגובות בונות/תגובות חסרות פואנטה- הכל הולך.
שלכם,
אפרו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
