"ברגע שאנו מתמסרים לרגשותינו הארץ משתנה, שוב אין חורף, אין לילה, אין טרגדיה, כל הרע נעלם ואפילו חובותינו נשכחים." -ראלף וולדו אמרסון-
לעיתים אני מרגישה כאילו קילפתי מעליי שכבות שהעלו אבק זה מכבר, שכבות שעטיתי על עצמי בניסיון נואש להתגונן מהחיצים שאנשים יורים, אם במודע ואם לא. הם העיקו עליי שנים קודם, כמו מטען כבד שאין בו צורך, עד שהפסקתי להרגיש במשקלו שדוחק בי ומכופף את גבי.
פתאום השמיים נראים כחולים יותר, והרוח באמת מלטפת. והכל נהייה קל ופשוט. ואין בי אמביוולנטיות, הכל ברור לי כמו מי אגם צלולים. ואני מבינה לאט לאט שכל הדברים הטפלים שמעסיקים אותנו ביומיום אינם אלא תפאורה יפה שמסיחה את דעתנו מעצמינו. מהתבוננות פנימה וצלילה עמוקה לתוך הנפש והנשמה הגדושה.
בזמן האחרון באות אליי תובנות מוזרות באמצע שטיפת הכלים. ניגשתי לשטוף את הצלחת שלי אחריי ארוחה, ושטפתי אותה למרות הר הכלים המלוכלכים שעמד שם וזעק. ואז הבליחה בראשי המחשבה "האם כל בני האדם כאלה? שוטפים צלחת אחת בכל פעם ומתעלמים מהלכלוך מסביב?" אני מניחה שהתשובה לכך חיובית.
לאף אחד אין את הכוח לעצור רגע ולפשפש בלכלוך, בשביל מה ללכלך את הידיים? אנחנו אנשים עסוקים. יש לימודים, יש עבודה. לחלקינו יש ילדים על הראש.
ואני כ"כ אוהבת את העובדה שאתה אוהב להרים כל אבן קטנה בי שהוזנחה או הודחקה עמוק עמוק. ואני אוהבת את העובדה שאתה יכול להפשיט אותי נפשית ולהסתכל מעבר למבט התמים והחיוך עם הגומות. כי אני לא מבט תמים, ואני לא רק חיוך עם גומות. ואני אוהבת את מה שזה עושה לי, והכי הכי אני אוהבת לגלות את העולם החדש הזה...שחשבתי שכבר זכיתי להכיר אותו, אבל נוכחתי לדעת שאני בור ועם הארץ בכל הקשור לאהבה. אז הנה, יש לי אפשרות ללמוד.
מדהים לי, ואין בי מילים מיותרות.
רק נשמה אחת העולה על גדותיה.