ניסיתי להיות נחמדה, ולכתוב פוסט נחמד, אבל מר ישרא החמד, נתקע לי בצורה כה נחמדה, אז החלטתי ברוב נחמדותי[כמובן] פשוט לצלם את תחילת הפוסט ולהמשיך משם.
בתקווה [האמ] שמר ישרא הנחמד לא יתקע שוב:]
אז...אם שאלתם את עצמכם "למה לעזאזל היא כ"כ נחמדה?!" הרי ששאלתם שאלה מצויינת!
לא, זה לא הולך להיות פוסט "סוף החופש" כי לצערי ולצערכם, אני עדיין מתכחשת לעובדה שהחופש נגמר וכי אני עומדת בפני השנה הכי קשה שבה המושג "קריעת תחת" דומה לזה כמו "מה נשמע אח שלי?"
הבנתם? [לא? גם אני לא..זה בסדר]
אז בגלל שאף אחד לא הבין על מה אני מקשקשת- אני אבלבל אותכם עוד יותר ואקנח בסיפור חדש מבית היוצר של אפרו הפקות[ או שמא אומר כתיבות?].
אגב, לסיפור הזה אין ממש שם. אז אם מישהו/י חושב/ת על שם- תשאיר/י הודעה:) [חבל לכם על הזמן אם לא האמ האמ]
תהנו(?) או שלא. חה חה חה
"את יפה את יודעת..?" מבט ארוך וממושך לכיוונה, החלפת חיוכים ושתיקה ארוכה ומביכה.
אז כך התחיל הסיפור שסיבך את מאיה בצרות.
אם לשאול את מאיה- בחורה גבוהה לבנת עור- כל זה קרה במהירות ולא היה מתוכנן כלל.
מאיה.
תלמידת תיכון ממוצעת. עמדה לסיים את התיכון בעוד כשנה אם תשקיע את מיטב יכולתה.
גרה בבית קטן המזכיר בית כפרי וחלומי. בעלת שני הורים אמידים ומבוססים, אכפתיים, ודואגים.
מאיה.
תמיד הייתה סוג בלתי מוגדר של טום-בוי, מהסוג של הבנות המוקפות בחברים בנים. מרוחקת מכל מה שקשור למין הנשי, הן אכזריות מדי לטעמה.
מאיה.
הייתה הילדה שלא הייתה מתאפרת ובמקום זה השקיעה את כל כולה בסקייטבורד המחוספס ובגיטרה החשמלית- לה קראה בשם גיסי.
מאיה.
הייתה ילדה אבודה בתוך עצמה ובתוך עולמה המסורבל.
"את מקשיבה לי בכלל..?" ליה שכבה לצידה ושיחקה בשיער הבלונד שהתפזר על פניה כקרני שמש ביום קיץ.
"כן..." היא שיקרה במצח נחושה. למען האמת מאיה לא הייתה שם, זאת אומרת פיזית כן, אך מנטלית-בנפשה- הייתה רחוק מהמיטה הזאת באמצע החדר שבו היו שרועות כעת, רחוק מהדירה ורחוק מן העולם.
ליה הייתה שם בשבילה תמיד, היא חשבה לעצמה, גם עכשיו. היא חיבקה אותה חזק וקירבה אותה אל חזה, מלטפת את ראשה בעדינות ונושקת לה מעת לעת.
היא רק שכבה לידה והרהרה.
שמעה את ליבה של ליה פועם בחוזקה, מאיים לפרוץ החוצה ושוטטה בין מחשבותיה שהתרוצצו כסרט אילם בשחור ולבן.
"...ואז נלך נקנה את החצאיות האלה שראית וכ"כ אהבת ואז נמשיך ונפגוש..", נקטעה ליה באמצע, "מתי הבנתי שאת אוהבת אותי?" זרקה מאיה לאוויר את המשפט. דממה השתררה בחדר.
ליה התרחקה ממנה במבט חשוד ומאשים, "חשבתי שעברנו על זה כבר...לא?"
הקרירות שהיא שידרה ברגע זה הייתה כה לא אופיינית לה עד כי מאיה נרתעה ממנה ולא הצליחה להוציא מילה בתשובה, רק הנהון קל עם הראש שאמר "כן" בלי מילים.
המבט של ליה השתנה לאותו מבט אוהב והיא חיבקה אותה חזק חזק "את יודעת שאני אוהבת אותך מאוד, ותמיד אוהב...אין לך סיבה לפקפק בזה, את הכוכב הזוהר והמנצנץ שלי בשמיים הכחולים!!" היא ליטפה את השיער שלה, מאיה צחקקה בתגובה ואמרה" את יודעת שאני אוהבת כוכבים..."
"אוהבת? את אובססיבית! בגלל זה את הכוכב הקטן שלי!" היא צחקקה והרימה את ראשה על מנת לנשקה,
הנשיקה הרכה שלה הרגיעה אותה, כמו בכל פעם.
בבית הספר אסור היה להן להיראות ביחד, וזה אמר בפירוש: לא להחזיק ידיים! לא חיבוקים! ולא החלפת מבטים תמימה ככל שהיא יכולה להיות.
בבית הספר היה עליהם להתנהג כזרות, פשוטו כמשמעו.
אחרת, אמרה ליה, אנשים עלולים לחשוד שהן יותר מידידות. כך לפחות היא טענה.
"הנה הפריקית הזאת.." צחקקו הבנות מהכיתה המקבילה בעודן מצביעות עליה כשהיא עוברת על פניהן במסדרון המטונף של בית הספר התיכון בו למדה.
היא השפילה את מבטה כמו שהתרגלה לעשות מזה זמן רב והמשיכה ללכת, עוקבת אחר נעלי האולסטארז השחורות שלה צועדות בצעדים מהססים וקטנים.
אם תשאלו את מאיה, הכל קרה די מהר והיא לא ציפתה לזה- הרגל שהושטה מלפניה צצה כמו בקסם ושנייה אחרי, מאיה מצאה את עצמה נושקת לרצפת המסדרון הקרה.
"שמעתי אותך מלכלכת עליי מאחורי הגב, כלבה", מאיה הרימה את פניה החיוורות מן הרצפה, אך היא לא הייתה צריכה- היא זיהתה את הקול מיד. מולה עמדה סטי הרב, ה"מנהיגה" של חבורת בנות (או האהבלות המחומצנות, כפי שקראה להן מאיה באוזני ליה) כולן לבושות בתלבושות המעודדות שלהן.
מאיה אספה את שאריות הכבוד העצמי שנמרחו יחד איתה על הרצפה, וקמה על רגליה בעודה מנקה את הלכלוך מעל בגדיה שלה. "לא לכלכלתי עלייך, אז תורידי את הטון המתנשא שלך ותני לי ללכת.." היא ניסתה להדוף אותה אך שאר הבנות חסמו בפניה את היציאה.
מאיה ידעה כבר אז- זה לא הולך להיות יפה, בייחוד כשהיא ידעה מצויין שליה נמצאת בין החברות הכי טובות של סטי. בהחלט לא יפה.
מסוף המסדרון נשמע קול נשי צועק, "הכל בסדר שם?" נשמעו צעדי ריצה אשר התגברו יותר ויותר. בחורה בבגדי מעודדות גם היא, הגיחה לפתע מתנשפת כולה.
הנה עמדה לה ליה, חזה עולה ויורד בקצב והיא נשענת על כתפה של סטי, "מה קורה פה?" היא העבירה מבט שואל בכל אחת ואחת מהן, לא לפני שפסחה על מאיה בנחישות.
"שום דבר מיוחד" החזירה לה בתשובה סטי , משלבת את זרועתיה על חזה. ממש פוזת הצפונית המקובלת, גיחכה לעצמה מאיה בלבה.
"אבל אם את כבר פה.." הפרחה הסתובבה אל ליה והביטה במבט שאמור היה לכאורה להביע תמימות, אך על פרצופה המאופר נראה יותר זדוני מאשר תמים, "אולי תגידי למאיה, שלשקר זה לא כל כך יפה..? היא מכחישה את כל מה שסיפרת לנו.." היא עשתה מחוות "אופס-נפלט-לי" בידה והחזירה את המבט אל מאיה.
הנה זה בא. המכה מתחת לחגורה, הסכין התקועה בגב, המסמר ברגל, הדפיקת פטיש בראש- תקראו לזה איך שאתם רוצים.
זאת הייתה מהלומה שכמוה לא ראתה, היא הרגישה כי מישהו יצר בה חור, שלח את ידו ועקר את ליבה.
הנה עמדה מולה, הבחורה שלה. האדם שאהבה יותר מכל דבר בעולם הזה, יותר מהחברות, ההורים, הידידים, וכל האנשים שלא היו לה אף פעם ולא עמדו לצידה ומעולם לא אהבו אותה כמותה.
היא חיכתה שם, שהיא תציל אותה מהמצב המחורבן אליו נקלעה ושפשוט תכחיש הכל, ליבה כאילו החסיר פעימה.
ליה נראתה בתחילה בעכבר לכוד במעבדה, אך היא התעשתה מיד ולבשה ארשת פנים בדומה לכל חברותיה הצפוניות "כן. הכלבה לכלכה על כולנו, והיא החליטה שמהיום אנחנו 'האהבלות המחומצנות', למרות שאם אני עדיין לא טועה, ותקנו אותי בנות, אני שטנית!" היא עשתה מחווה מצחיקה עם היד לכיוון שיערה וכל עדר הצפוניות פרץ בצחוק כאילו זה עתה שמעו מופע סטנד-אפ שלם.
גם אם רצתה בכך, וגם אם לא- דמעות החלו לחנוק את גרונה של מאיה ולפלח את דרכן החוצה לאט לאט.
היא הביטה בפעם האחרונה בחבורת הבנות הצוחקות בעיניים דומעות , לפני שפרצה בריצה לכיוון המלתחות.
"מחייג אלייך-
ליה
0566544977"
נראה על צג הטלפון הנייד של מאיה בערב, בסביבות 20:46 לערך.
היא הביטה בצג בעיניים מזוגגות, וכנזכרת לפתע במה שעשתה לה- זרקה את הטלפון רחוק ממנה ותחבה את פרצופה בין ערמת הכריות על המיטה.
לאחר שהצלצול המעיק פסק, נשמע צליל קצר אשר הודיע כי נשמרה הודעה קולית במשיבון.
באי-חשק מוחלט, היא קמה מהמיטה ונשרכה להביא את הטלפון.
"...יש הודעה חדשה אחת. לשמיעת ההודעות הקוליות נא הקש 1" אמר הקול של המזכירה האלקטרונית בשעמום.
היא הקישה והביטה בטלפון כמחכה שיתפוצץ, לאחר שלא קרה כלום היא הקשיבה בדריכות לאותו קול שחשבה שפעם הכירה טוב מאוד.
"היי מאיה...זאת אני...ליה.
מממ תקשיבי, אני יודעת שאת כועסת עלי...ולא עשיתי את זה כדי לרצות את סטי, אם זה מה שאת חושבת," היא ממש קראה את מחשבותיה ,"זה היה יותר בשבילך מאשר בשבילי...אחרת הן היו מגלות הכל וכל העניין הזה היה מתפוצץ, את מבינה?.." מבינה, חשבה לעצמה מאיה, אני מבינה מצוין.
"אז כשתחזרי לעצמך, תני לי צלצול, בסדר?
אני אוהבת אותך את יודעת!" שתיקה, "למעבר להודעה הבאה נא להקיש.." נשמע שוב קולה המשועמם של המזכירה. מאיה ניתקה את הטלפון, דמעות עומדות בעיניה שוב.
"מאיה'לה!!!" קראה אימה מלמטה, "בואי תאכלי ארוחת ערב! יש לך אפילו אורחים מאי!!!" היא צעקה בעליזות כמעט מאולצת.
אורחים? חשבה לעצמה והבנה הכתה בה. לא יכול להיות שליה פה, עכשיו.
היא רצה לשטוף את פניה במהירות, לשטוף מעליה את העוול של היום ולצעוד לפינת האוכל כמאיה שמחה יותר, פחות פגועה.
שולחן ערוך מלא דברים בטוב טעם, וחמישה כסאות לשולחן.
אחותה הקטנה הגיחה מיד אחריה ותפסה את הכיסא האהוב עליה, בעוד מאיה צועדת לכיוון המטבח לא יודעת את מי היא מצפה לפגוש שם.
"בואי תיקחי את הלחם" דחפה אימה קערת לחם עם ריח מעורר תיאבון, הישר מהתנור, לתוך ידיה.
"אמרת ש.." חשבה מאיה לשאול קודם, "היא בשירותים, שוטפת ידיים" ענתה לה בהיסח דעת מוחלט כשהיא מתעסקת עם העוף בתנור.
היא, עכשיו זאת חייבת להיות ליה, מאיה אמרה לעצמה.
ואכן, ברגע שיצאה מן המטבח, ראתה את ליה יושבת בכיסא אחד ליד כיסאה שלה, שמה מפית על ברכיה
ומתכוננת לארוחה הטעימה של אימה.
מאיה החלה להסתובב וללכת לחדרה אך קול אביה עמר בעדה" בואי מאיה, אוכלים ארוחת ערב", היא הסתובבה לאט בחזרה אל פינת האוכל שם פגשה במבטה של ליה.
הארוחה עברה בשקט, בלי הרבה הפרעות, פרט להחלפת המבטים הנוקבת בינה לבין ליה זאת אומרת.
בסוף הארוחה הודתה ליה וביקשה לצאת לגינה עם מאיה.
כעת עמדו בחשיכה מוחלטת מלבד פנסי הרחוב המאירים באור קלוש. היא נראתה כה יפה ועדינה בחשיכה, חשבה מאיה, השיער השטני שלה נח על פניה ברכות וחלקו עף ברוח הקלילה, עיניה הירוקות לא משות מעיניה ונשימתה כה קלילה עד כדי ריחוף.
"מאיה.." היא אמרה ושמה את ידה על לחייה, מלטפת אותה בעדינות וברכות. היא התקרבה אליה ובלי מילים פשוט נשקה לה, כי אם היה דבר שמאיה אהבה יותר מכל- היו אלה הנשיקות שלה. וליה ידעה שזוהי נקודת תורפה אצלה.
הן עמדו כך כמה דקות תמימות, עד שצלצול טלפון טורדני גרם להן להתנתק.
"אני כבר חוזרת, תיכנסי הביתה שלא...תתקררי לי או משהו," היא צחקה מהבדיחה של עצמה.
היא התכוונה בדיוק להסתובב ולהתפנות אל הטלפון שלה, לפני שאמרה "ותזכרי- אני אוהבת אותך...בסדר? יאללה תיכנסי כבר לבית, אני כבר אגיע".
"אני יכולה לחכות לך פה, זה בסדר.." מאיה התעקשה. להיות איתה היה הדבר שהכי רצתה בזה הרגע.
"לא נו!" היא כמעט צרחה זאת, "תיכנסי...אני כבר אבוא, מבטיחה" היא סיימה את המשפט ביתר רוגע ונשקה לה שוב קלות על שפתיה.
מאיה לא התווכחה יותר, היום הזה גזל ממנה יותר מדי כוחות היום.
היא נכנסה לתוך הבית וחיכתה לה ישובה על הספה, ליה התעכבה יותר מחצי שעה בחוץ, מה שעורר חשד.
היא הביטה בחלון ולא ראתה לא צללית ולא מהומה, שום קול לא נשמע והיא החליטה לצאת אל תוך הגינה.
היה חשוך מאוד, ופנסי הרחוב כבו כבר הם, מה השעה כבר? תהתה מאיה בליבה בעודה צועדת בחשיכה המופרת על ידי אור הירח הכסוף למעלה.
היא שמעה את צעדיה ואת רחש העלים הנמעכים מתחתיה, אך היא לא שמעה זכר לליה שלה.
שם, רחוק מטווח השמיעה ישבה ליה ודיברה אל תוך הטלפון.
מאיה התקרבה וכעת הייתה כ5 מטר ממנה, מסתתרת מאחורי השיחים הסבוכים.
"אני יודעת!!! זה לא מצחיק אותך? לא, היא בפנים...כן, בהתחלה היא ממש לא רצתה להיכנס...כבר דיברנו על זה לא?....הכלבה הזאת...כבר הדפסת את כל התמונות?" צחוק מרושע קטע את המשך רצף המילים, "את מתכוונת לחלק אותם לכולם?...כן ברור שאני אעשה את זה באותו היום...אויש שתקי!! את יודעת שאני פשוט שחקנית מעולה....נראה לך?! אני?! אותה?! היא היצורה הכי מגעילה שפגשתי בחיים סטי...אגב, מי הולכת לספר לה על מארק?....נו מארק! את לא זוכרת? זה החבר החנון הזה שלה, הזה ששיתף פעולה כדי שנסתובב איתו וזה..החנון!....כן!...טוב סטי אני חייבת ללכת, את יודעת היא בטח מחכה לי ולנשיקות שלי" צחוק רם הפר את השתיקה.
ליה נכנסה לבית בשקט ובהליכה חתולית ביותר נעה לכיוון הספה, שם כמובן מאיה ישבה.
אך מאיה לא ישבה על הספה, ואפילו לא נרדמה עליה. מאיה לא הייתה שם.
"מאיה?" שאלה ליה אל תוך הבית, והשאלה הדהדה בו מבלי להחסיר תשובה.
"מאיה את משחקת איתי מחבואים?" היא צחקקה ועשתה חיקוי של מי שמחפש ילד שהתחבא מתחת למיטה ואימא באה לגלות אותו.
מאיה לא נמצאה בכל הבית. לא בחדרה, לא במטבח, לא בסלון, ובעצם- לא בבית עצמו כלל.
ליה התייאשה, היא עלתה בחזרה לחדרה של מאיה והתיישבה על קצה מיטתה, מעסה את ראשה.
רוח קלה נכנסה והסיטה את הוילונות מהחלונות.
על החלונות, בצבע אדום בוהק של שפתון היה כתוב בכתב יד גדול וברור:
" אני באמת יפה, את יודעת?"
מתחת לזה נרשם "בעצם, את לא יודעת." בצבעים שדמו לצבע הדם.
לא נמצאו שום שרידים ושום רמזים אודות מאיה.
מאיה כאילו נעלמה יחד עם הרוח, ולא נמצאו עקבותיה.
כעבור שבוע
"אנו קוטעים את השידור על מנת להודיע באופן חגיגי ורשמי כי נודע לנו ברגע זה על היווצרותו של כוכב לכת חדש! נעבור מיד אל כתבינו.."
את השאר ליה לא שמעה, היא רק בהתה במסך. הכוכב שהראו היה מדהים ביופיו, בעל צורה מושלמת ומדויקת ובצבע אדום בוהק.
"כאן ניתן לראות כיצד הוא התהווה לכוכב, יש לו צורה מאוד מוזרה. אך זה שכיח כאשר מדובר בהתהוות כוכבי לכת חדשים, זה מדהים! זה.."
דבריו של הפרופסור נבלעו בתוך ראשה של ליה כאשר היא התבוננה בהתהוותו של הכוכב הזה, והיא יכלה להישבע, בו במקום- כי ניתן לראות בברור את האות M .
"את באמת יפה, את יודעת?" ליה לחשה למסך בשקט, בוהה בו מהופנטת אליו כל כולה.
דמעה זלגה במורד לחיה, והיא חייכה בהבנה.
אני יודעת שחלק מכם יחשבו שזה סיפור מוזר...אבל היי, כשאין מוזה ואין רעיונות- צריכים להסתפק במשהו!
ולפחות זה מפיג את השיעמום [או שאני לפחות חיה באשליה שהוא מפיג:)]
שבוע נעים ותחילת לימודים נעימה לכווווולנו!!
אוהבת אתכם,
אפרו3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
ההתמכרות הראשונית אני מניחה כמו רוב האנשים, גם אתם פתחתם בלוג כי:
