שלום שלום לכולם=]
בגלל שעבדתכם הלא-כל-כך-נאמנה במצב רוח לא מבדר ממש, אז היא החליטה לעלות לפה בפרקים פרקים את הסיפור הארוך ביותר עד כה- שאם ניחשתם נכון, עדיין לא סיימתי אפילו.
ו...מממ אני מקווה שתהנו או שלא..(?)
"תגידי, את מגיעה היום להלוויה?" שאל ג'יימס ברגע שנכנס לחדר המשרד כרוח סערה.
"ממתי אני מגיעה להלוויות של הלקוחות שלי אה?" קרצתי אליו בתשובה.
בתקווה שהוא הבין שאני אהייה שם, פניתי לשולחן העבודה שלי. החדר שלי היה מן החדרים המבולגנים בסגנון טוב- עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי- החדר היה מרוהט ברהיטים ישנים מעץ אלון זול ושולחן עבה וגדול שאותו הבאתי בזמנו מהרחוב עמד במרכז החדר, כעת היו מוטלים עליו ערימות של מסמכים וניירות. גם פינות החדר לא קופחו והיו זרוקים בהן מגאזינים ישנים ומאמרים ושקיות הפלסטיק מאוכל מוכן שכבו בפח האשפה ומסביבו.
מאז מקרה המוות של גברת בליץ-אשתו המנוחה, כעת, של מר. בליץ , הייתה לי הרבה עבודה שעסקה בעיקר בפתרון תעלומת מותה.
אפשר לכאורה לטעון כי סיבת מותה הייתה התאבדות, ניתן לראות זאת מדי יום ביומו בתקופה שכזו.
ואני מניחה שלולא הייתי בלשית, זה היה הדבר שהייתי נוטה לחשוב, לו נמצא אקדח 0.22 אינטש בפח האשפה ברחוב הסמוך. מיותר יהיה לציין כי הכדורים אשר נשארו במחסנית, אותה כנראה הרוצח החליט להשאיר מפאת חוסר זמן או התעצלות, תאמו באופן מושלם את הכדור אשר פגע בחזה של גברת בליץ המנוחה. שום דבר לא הראה כי מה שהתרחש בחדר השינה של הגברת היה מתכון להתאבדות; שום מכתב לא הושאר אשר בו מוסבר מדוע החליטה לגזול את חייה, שום רשיון לאקדח לא נמצא בביתם אשר מסביר את העובדה שהיא נורתה, זווית הפגיעה הצביעה על כך שהיא נורתה ע"י אדם אחר ולא יכלה לכוון את האקדח כלפי עצמה, אלא אם כן הייתה נערת גומי. וזה לא בא בחשבון.
השעה הייתה כבר מאוחרת ואני נשארתי במשרד על מנת לסדר את המסמכים האחרונים ולתייק את הכל לתיק. שום דבר בנתיים לא זז בחקירה, ואולי כך עדיף, הרי שנרצחה רק לפני יומיים. הייתי טרודה יותר מדי בעסקיי הפרטיים מכדי להתקדם איכשהו בחקירה הזו וגם ג'יימס, שותפתי הנאמן, לא שש להתחיל במקרה.
התיישבתי מול המחשב ופתחתי את התיקייה, הכנסתי לתוכה את כל המידע שהיה לי עד כה- שהוא לא היה רב בכלל- ושקעתי בהרהורים.
תמיד תהיתי במה הייתי עוסקת לו הייתי בלשית בחברת חקירות מפורסמת, ולמרות ש"סטיק אנד טריק" לא נשמע לי אף פעם כמו משרד חקירות מזהיר, אהבתי אותו בכל לבי.
המשכתי להרהר בהרבה מחשבות אשר התמזגו האחת בשנייה, על ההורים שמזמן לא נסעתי לבקר, על אחותי שברגע זה בטח סובלת מצירי לידה קשים, על החיים שלי ועל המקרה הזה- אשר נראה לי כל כך מוזר ועם זאת לא שונה מהאחרים, חשבתי על האנשים שאצטרך ללכת ולראיין באותו שבוע... עד שהטלפון צלצל וקטע את חוט מחשבתי ברגע, "אמה ברי מדברת" אמרתי לתוך השפופרת לאחר שבהיתי בה שניות מספר, מן הצד השני נשמע רחש קל ולאחר מכן קול גברי שאל "אני מניח שהחלטת לוותר על נתינת כבוד למתים.." זה היה ג'יימס ובקולו נשמע צחקוק. הבטתי בחרדה בשעון שהיה תלוי על הקיר ממול והתמלאתי פאניקה, הייתי באיחור של כשעה לפחות וזה לא בדיוק עמד לתרום לחקירה שלי או לי אישית, "אני כבר בדרך, שכחתי לגמרי. ביי" זרקתי את השפופרת על קנה וזינקתי מהמשרד כאשר בדרך אני לופתת את מעילי ואת התיק שלי.
~*~
הנסיעה הייתה טרופה לחלוטין ובקושי הצלחתי לראות מה מתחרש על הכביש, הגשם היה כה חזק עד כי הייתי מוכנה להישבע שאלוהים עומד מעליי ושופך עלי דליי מים.
צלצול מטריד נשמע מן התיק שלי אשר היה מונח במושב לידי, אחרי שני צלצולים הצלחתי להוציא אותו ולשמוע את אותו הקול הגברי שואל בלחש, "את חושבת שהוא יהיה כאן?" לאחר שאימצתי את מוחי הבנתי על מה לעזאזל דיבר, "הרוצח שלנו?" שאלתי בכדאי לוודא שלא הפעלתי את תאי האפורים סתם כך, מיד נשמעה התשובה "ברור! אלא מי עוד? אדון-אני-אוהב-לרצוח-זקנות-עשירות אולי כאן...את יודעת איך הם אוהבים לבוא לראות מה עוללו..." הוא לחש עוד יותר בשקט והתאמצתי כעת לשמוע מה אמר.
"בסדר, הבנתי אותך. אולי גם נתפוס כמה חשודים, אתה חושב שאוכל לתפוס את המשתתפים לשיחה אחרי?" שאלתי בסקרנות וקיללתי את עצמי מבפנים על כך שנשמעתי חובבנית.
"אם תגיעי בזמן...אז.." השיחה התנתקה לפתע והטלפון השמיע שני צפצופים לפני שכבה לגמרי. "לעזאזל עם הסוללה הזאת!" סיננתי מבין השיניים, והטחתי את הידיים הקפואות על ההגה.
נהג ה- BMW השחורה מאחורי צפר לי שניות אחדות כדי שאמשיך לנסוע ואעקוף את המכונית האיטית מלפני, אך לא היה בדעתי לרצות אותו כלל ,ובמקום זאת האטתי עוד יותר.
"כלבה" שמעתי אותו צועק לי מאחור. אני לא מגיבה בדרך כלל על הצהרות שכאלו, ובעיקר שלא מגברים שמנמנים וחצי קרחים שהדבר היחיד שעומד לרשותם זה הכסף שלהם.
חשבתי לעצמי עד כמה יהיה נפלא לו יירצח ואני אמונה על המקרה שלו. יהיה שמח.
רבות השתעשעתי עם המחשבות של "לולא היה קורה כך.." ותמיד מצאתי את עצמי חושבת על כך שוב ושוב. זה כנראה היה אחד מן השעשועים הלא-כל-כך-רבים של הבלשים בזמנינו, עלוב ככל שיהיה.
הגשם המשיך להצליף בחלוני ואיים לפרוץ את השמשות של מכונית הפג'ו 206 הכסופה שלי אותה נהגתי לטפח לעיתים קרובות, וכעת שהגשם לכלכך את כל כולה, ייבבתי על כל עבודתי שירדה לטמיון.
"הנה..." מלמלתי לעצמי כאשר התקרבתי יותר ויותר לשערי בית הקברות של העיירה. מרחוק נראה הכל צבוע באפור, ורק כאשר הצלחתי להתקרב יותר הבחנתי בהמוני האנשים הלבושים בשחור, עומדים להתאבל על הגברת המנוחה.
ושם בשער חיכה לי לא אחר מלבד ג'יימס אשר החזיק מטרייה שחורה גדולה מאוד, יכלו להיכנס בה בטח חמישה אנשים לפחות, שיערתי. הוא חייך בהקלה.
~*~
את היציאה מן המכונית ליוותה אותי המטריה השחורה אשר החזיק ג'יימס בידית הזהובה , חייכתי אליו וסיננתי בנימוס "תודה".
כמות האנשים אשר הגיעה ללוויה הייתה מכובדת וראויה לשמה של הגברת בליץ, רוב הנוכחים, כך הנחתי, היו בטח חברי משפחה וחברים מן העיירה. מיד מחקתי בראשי רצח ע"י חברים לעבודה, הרי שכזאת לא הייתה לה. מר וגברת בליץ היו מהזקנים העשירים הללו שחיו בבתים המפוארים וחיו חיי מותרות, משמע שעבודה בגילם לא היה רעיון מקובל על הדעת.
עמדתי דקות ספורות, מביטה בהמוני הפרצופים אשר עוברים ממולי, ממלמלים דברי תפילה, בחנתי כל אחת ואחד מהם כאשר נואשתי מחיפושיי, פניתי אל ג'יימס בתקווה לקצה חוט, "מצאת מישהו שנראה פחות או יותר חשוד?" ג'יימס , אשר גם הוא היה שקוע בזמן זה בסקירת הסביבה, הפנה את מבטו אלי ואחר בתסכול "אף אחד פה לא נראה כמי שמסוגל לבצע דבר כזה.."
בעיירה קטנה שכזו, חשבתי לעצמי, כולם מכירים את כולם ואין סיכוי שזה מישהו מבחוץ הרי שכולם כבר היו מדווחים עליו. ומה אם הוא באמת חדר מבחוץ? שאלתי את עצמי. הוא בטח נראה שונה, לבוש שונה ומדבר שונה, סביר להניח שיהיה גם צעיר או בסביבות שנות ה30 לחייו.
זקן אחד אשר תופף ברגליו במהירות עבר על פניי ודחף אותי הצידה, מלמל במהירות מילות סליחה והמשיך בדרכו, אך גם הוא-לצערי- לא נראה חשוד כלל.
חמש שנים במקצוע ועדיין התקשיתי בבחירת המועמדים החשודים, על אף העין החדה שלי.
למרות האיחור הלא-אופנתי שלי, הצלחתי להגיע לפואנטה העסיסית של הערב-הקבורה. אנשים התאספו מסביב לקבר, מצטופפים תחת מטריות ענק שחורות, בוכים, מייבבים וזורקים פרחים בזמן שהקבר מורד לאט לאט .
בין ההמון הקודר הצלחתי לזהות את מר. בליץ, את השכנים מר וגברת צליין, כמה מאנשי העיירה אשר עבדו בסופרמרקטים. מבטי נעצר על אורח משונה, כזה שלא הייתי מצפה שיבוא לו הייתי אני גברת בליץ אשר מורדת בזה הרגע בארון הקבורה המפואר שלה.
חיכיתי עד שהטקס יסתיים, בלבי ייחלתי רק לברוח משם במהירות ולחזור הביתה שם אוכל לחמוק את מתחת לשמיכה החמה שלי ולא לצאת עד מחר. אך המציאות הכתיבה תסריט אחר לחלוטין.
המשך יבוא...בהמשך:P
אפרו המדכאת הסדרתית שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venus Love
