הקטע הזה נלקח מהספר "המפץ הגדול" של סיימון סינג, כיוון שהוא פתח בפניי עולמות חדשים(שלא היו באמת חדשים, אחרי הכל).

בראשית על פי ג'ורג' גאמוב

בראשית ברא אלוהים את הקרינה ואת ה-YLEM. וה-YLEM היה תוהו ובוהו, בלי צורה ובלי מספר, והגרעינים התרוצצו כמשוגעים על פני התהום.

ויאמר אלוהים "יהיה מסה שתיים" ויהיה מסה שתיים. וירא אלוהים את הדיטריום כי טוב.

ויאמר אלוהים "יהיה מסה שלוש". ויהיה מסה שלוש. וירא אלוהים את הטריטיום כי טוב.

וימשך אלוהים לקרוא למספרים עד שהגיע ליסודות הטרנס-אורניים. אך כשהביט לאחור על עבודתו, מצא כי לא טוב. בהתלהבות הספירה, הוא שכח לקרוא למסה חמש ולכן, כמובן, לא יכלו להיווצר יסודות כבדים יותר.

ויתאכזב אלוהים מאוד, וירצה תחילה לכווץ שוב את היקום, ולהתחיל הכל מבראשית. אך זה יהיה פשוט מדי. לפיכך, בהיותו כל יכול, החליט אלוהים לתקן את טעותו בדרך הכי בלתי אפשרית.

ויאמר אלוהים "יהיה הויל(מדען אשר גילה כיצד נוצרים היסודות הכבדים למרות החסר של מסה חמש)" ויהיה הויל. וירא אלוהים את הויל ויאמר לו לעשות יסודות כבדים בכל דרך אשר יחפוץ.

ויחלט הויל לעשות יסודות כבדים בכוכבים, ולפזר אותם סביב באמצעות התפוצצויות סופרנובה. אך בעשותו כן, היה עליו להגיע לאותן הכמויות שהיו מתקבלות מנוקלאוסינתזה בYLEM, אלמלא שכח אלוהים לקרוא למסה חמש.

וכך, בעזרת אלוהים, עשה הויל את היסודות בדרך זו, אך זה היה מסובך כל כך עד שהיום לא הויל, לא אלוהים, ולא אף אחד אחר יכול להבין איך בדיוק נעשה הדבר.

אמן.

אחחח, מי היה מאמין שאהנה כל-כך מפיזיקה?

Pinch me, I`m dreaming.

אבל אל תעזו להעיר אותי, לעולם.

אני רוצה להתנצל על כך שנעלמתי, אבל לא באמת אכפת. לא לי ולא לכם.

אני אוהבת את העובדה שהשארתי לעצמי פרצות, ולא התחייבתי לכתוב. וכשרע לי לפעמים בולעים את הכאב וממשיכים הלאה וכשטוב לי אפשר פשוט להתענג על הרגע. יש בזה משהו משחרר.

וכרגע המצב לא מזהיר. ואני חיה בסוג של רכבת הרים חסרת רחמים שזורקת ומטלטלת אותי באוויר כמו בובת סמרוטים. ואני כל-כך מתגעגעת אלייך. אלייך ואל הריח שלך, לנשיקות שמשכיחות את הכל, ולחיוך הזה שחורט בפנייך קמטים יפיפיים. חיוך שמעביר כל דאגה, וגורם לזמן להתכווץ כ"כ כ"כ.

אוח, שייגמר כבר ונחזור לשגרה.