בעצם, אף אחד לא הכריח אותי להתחיל לכתוב. לא היה אף אדם שהצמיד אקדח קר לרקתי והורה לי להתחיל להקליד. עשיתי זאת בשביל עצמי. וכך כשבוקר אחד קמתי והחלטתי לכתוב ספר, עשיתי זאת אך ורק לעצמי. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לכתוב משהו שהוא יותר מ3-5 עמודים, משהו בעל עלילה. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמיד ולא להישבר, גם ברגעים הקשים שבהם אתה מרים ידיים וזורק את כל העניין לפח.

וכך, כשאני מצוידת בזרע של רעיון ומחשב מקרטע, התחלתי את המסע. חשוב לציין כי היה זה מסע לא פשוט, לא קל ובטח ובטח שלא קצר. מהרגע הראשון שהתחלתי לכתוב המון דברים השתנו, החלפתי דמויות, החלפתי תפאורות ויותר מזה- החלפתי עלילות. וכך בכל פעם שצץ בראשי רעיון חדש יותר, נועז יותר- החלטתי לשלבו בסיפור ולשזור אותו עם שאר הרעיונות שהיו לי קודם לכן.

הכתיבה עצמה ארכה כחמש שנים. חמש שנים שבמהלכם שיניתי המון דברים, שכחתי מי היו בכלל הדמויות ושכחתי שאני אמורה לסיים את הדבר הזה מתישהו. אבל יותר מכל, במהלך חמש השנים הללו אני השתנתי. התבגרתי, התעצבתי, שיניתי השקפות עולם ודעות.

והיום כשהדבר הזה סופסוף מוכן, גמור, מודפס ומונח על שולחני אינני יכולה להגיד בוודאות שאני מאמינה בו. אמנם יש בו חלקיקים מ'אני'. מכל מיני תקופות. אבל אינני יכולה להגיד שאני שלמה עם התוצאה. עם התוצר הסופי שהוא בסך הכל ראי של עצמי בתום חמש שנים.

אז בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי למה אני לא עושה איתו שום דבר ולא שולחת אותו לכל הוצאה לאור שקיימת ביקום- אני כנראה כבר לא אדע מה לענות.

כי מה אומרים בסוף חמש שנים של עבודה? שזה לא טוב מספיק, אפילו לעצמי..?!