מוזר איך שיש כל כך הרבה מכרים שלי שמתעצבים מדי פעם ומביעים את הצורך שלהם לבן/בת זוג. כל העולם הזה צמא לאדם קרוב שיאהב ויהיה לידו בשעות משבר ושמחה ושהם יהיו לצידו באותם הרגעים, מדובר על מיליארדים שמרגישים שהקיום שלהם בודד ואני תוהה אם זה בכלל הגיוני. הרי גם אני נמצאת בתוך הסטטיסטיקה הזו, ולא שתמיד רע לי עם העובדה הזו אבל ביני לבין עצמי יש לי סיבות ללמה אין אף אחד בחיי כרגע.
יכול להיות שכולם מפחדים שהלב ישבר? כבר חוויתי את התחושה הזו ושיקפתי אותה היטב, כמעט כל הפוסטים שלי במשך שנה החל מסוף שנת 2009 כאן מדברים על זה. לב שבור הוא בהחלט צורת קיום אומללה וכואבת, אתה קם בבוקר מותש, ברירת המחדל שלך היא אפתיות ובלילה נרדם על כרית לחה מדמעות. השאלה היא האם בכי ודמעות -"צער אקטיבי" למשך תקופה קצרה הוא כואב יותר מתקופה ארוכה של געגוע לאדם שעוד לא הכרת והצער בכך שכמה שאתה אוהב את החברים שלך לפעמים אתה מרגיש שהם לא יכולים לתת לך בדיוק את מה שאתה נזקק לו? מה אמור להוות טריגר חזק יותר להתאמצות חברתית להגדלת מאגר המכרים בתקווה למציאת אותו אדם מיוחד?
תכננתי לכתוב כאן מקבץ מחשבות שהיו לי לאחרונה ולספר קצת על העבודה, איכשהו אחרי הפסקה הזו לא בא לי להמשיך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: