בלוגהה

הושבתי לפני כמה שעות את מאמי לשיחה.

הסברתי לו שהמעבר למגורים משותפים הוא לא פשוט ושמבחינתי הוא שינה לגמרי את אופי היחסים בינינו. פתאום אנחנו לא מבלים יחד רק כששנינו פנויים לכך אלא גם "מסתובבים בין הרגליים" במצבים פחות כיפיים כמו באמצע למידה למבחן, כשהשני בשירותים או בבוקר עם הבל הפה של הלילה והלחץ להתארגן בזמן. פועל יוצא של השהייה המשותפת הזו הוא המינונים- דברים שהיו נסבלים או שהייתי מתעלמת מהם בעבר כשהיינו מתראים בכל פעם לכמה שעות הופכים כעת למציקים, מספר הפרעות קטנות מתאגדות והופכות פתאום למשא גדול וכבד.

דוגמה לכך היא שלעתים אני מעירה לו על כך שהוא יותר מדי "משטתה" כלשונו (ו-"מתנהג כמו דביל" כלשוני), וכשזה מתווסף לעובדות שהאנגלית שלו על הפנים ושמהירות הקריאה שלו, גם בעברית איטית בלפחות פי שתיים משלי (שתי תכונות שעקרונית הן בסדר), ביחד עם זה שפתאום אנחנו מבלים אחד בחברת השניה הרבה יותר זמן מבעבר מציירות אותו לעתים כטיפש וגורמות לי לדמיין בראשי את הדרך הקרובה החוצה ואל זרועותיו של הגבר הראשון שאמצא שיראה לי אינטליגנט.  

הסברתי לו את תחושותיי בצורה הכי בהירה ולא מגעילה שאפשר, אמרתי לו שלדעתי זה לא יהיה הוגן מצדי לא ליידע אותו במתחולל במוחי לפני שאפנה למעשים והוא מצידו סיפר לי על הקשיים שלו במעבר ואמר שהוא מבין אותי וששנינו נעשה השתדלות.

A reporter asked an old couple,
"How did you manage to stay together for 65 years?"
The woman replied,
"We were born in a time when if something was broken, we would FIX it, not throw it away..."

לפעמים אני תוהה איך יודעים שהקשר נגמר. כשהאקס זרק אותי אחרי קרוב לחמש שנים זה הגיע לי בהפתעה גמורה. לא רבנו המון ולדידי הכל היה בסדר. חודשים רבים מדי חלפו עד שהתגברתי על כך. 

ועכשיו, מרגיש לי כאילו אני הצד הביקורתי, בכל פעם שאנחנו רבים הוא זה שממהר להשלים איתי ולהגיד לי שהוא אוהב אותי למרות שלי קשה לומר דברים דומים דקות קצרות אחרי שהסערה שוככת. איכשהו נראה לי הרבה יותר סביר שאם הקשר הזה יסתיים זה יבוא מצדי, אולי כי זה מה שקרה בפעם הראשונה שנפרדנו.

איך יודעים להבחין בין הניסיון לתקן לבין התעקשות מיותרת? האם אני סתם "עובדת" על שנינו כרגע? יכול להיות שחודש זה באמת לא מספיק זמן ששנינו נסתגל למצב החדש?

שיהיה לילה שקט.