מה עושים כשמרגישים כלום? כשהאפטיות משתלטת מחד ומאידך הדבר היחיד שעולה בדעתכם לעשות הוא לבכות על עצמכם?
מה עושים כשמתחשק להחזיק חזק חזק ולא לעזוב ומצד שני לא בטוח שזה הסלע הנכון?
מחשבות מטרידות תוקפות אותי, הנסיעה הולכת ומתקרבת בצעדי ענק והמצב בין בן זוגי וביני הוא לא מדהים. לפני שבועיים היינו על סיפו של ניתוק כולל ובסופו של דבר נותרנו בזוג. נכון, אמנם חזרתי להורים וזה החזיר אותנו למצב פחות נפיץ אך גם פחות קרוב ובסופו של יום שאלת "האם אנחנו באמת מתאימים?" עוד מנקרת במוחי מעת לעת.
מפחידה אותי המחשבה שכשאשוב מהנסיעה אהיה כמעט בת 27 וסבירות גבוהה שלבד. ודאי יהיה לי קשה לשוב לשגרה שכאן וגם ההסתגלות מחדש תהיה לבד. אצטרך לשוב לבית הורי- אחרי שנה בעצמאות וחו"ל זה ודאי יהיה לא קל ומתסכל, החברות יתקדמו הלאה, יתרגלו לחסרוני וחלקן מתכננות ילדים מה שודאי יגרום להן להיעלם מנופים חברתיים מסוימים.
לא יודעת איך הוא ואני נשרוד את התקופה הזו, אם בכלל. מבאסת אותי המחשבה שאחזור לכל הלבד הזה ואגלה שהוא כבר בזוגיות עם אחרת. ואני ודאי אריץ בראשי את כל חסרונותיה אך יתרון אחד עצום יהיה לה על פני- היא באמת תתאים לו. וכמובן שכל החסרונות שלה ינפחו את ראשי בהתנשאות, ואני אקח את הראש הנפוח שלי בחזרה לחדר נעורי החשוך ואצפה בתמונות שלהם בפייסבוק ואבין כמה אני יכולה להועיל לאנשים בעצם חסרוני.
מה עושים כשמרגישים לבד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: