בלוגהה

לפעמים אני אוהבת לדפדף בארכיון, לבחור חודש באקראי ולקרוא את הפוסטים שנכתבו אז. מאחר והבלוג קיים כבר למעלה מעשור ישנם פרטים רבים ששכחתי, תאריכים ונוכחים. שלא לדבר על אירועים שלמים שכלל לא זכרתי את קיומם. ואני יושבת וצופה בחיי מהצד כמו סרט שהופק ע"י במאי זר.

ולפעמים זה מדהים אותי איך הלך רוחי השתנה עם הזמן- מאופטימיות ואנרגיות חיוביות של בת עשרה שכל עתידה לפניה כשה-היי לייט של בחייה הוא סיבוב נטול פואנטה בקניון בלוויית חברות לא פחות משועממות ואייס קפה, דרך דכאון אפל וטובעני של פרידה מאהוב נעורים על רקע ההסתגלות לצבא ודימוי עצמי ירוד עד פרידה נוספת, עבודה אמיתית ראשונה, מעבר לחו"ל וחיפוש עצמי שלא נפסק.

מי אני? מה אני רוצה? לאן אני הולכת מכאן?

בנימה יותר עכשווית:

חגגתי סילבסטר עם המבורגר. הלכנו למקום המיוחד שאנחנו אוהבים פינקנו אחד את השניה באלכוהול איכותי ועשינו החלטות לשנה החדשה. לצערי לא הבאתי עימי לכאן את ההחלטות של השנה שעברה שעשיתי עם הבסטי, ולכן המסורת לא הייתה שלמה אבל הבטחתי לו שלא אציץ ושבשנה הבאה אפתח את המפיות של שנינו ונראה מה הספקנו להגשים אם בכלל.

אני תוהה האם בשנה הבאה אקריא לו את ההחלטות הללו כאשר הוא לידי או שזה יאלץ לקרות דרך הסקייפ?

הו כן, שכחתי לומר ששאלו אותי בעבודה מהו משך הזמן המקסימלי שאני מוכנה להשאר פה. על זה כנראה יהיה בהמשך פוסט חופר ובכייני בסימן "האם הגיע זמני לחזור לארץ להתמודד עם המציאות ולהתחיל לחפש חתן או להמשיך להשאר פה ולהתעלם מהעובדה שזו אולי חוויה אבל בתכלס אני נשארת רווקה מזדקנת וסטודנטית איטית מדי בקורסים שאני סובלת מהם, לעזאזל אני שונאת החלטות". ובעצם, נראה לי שכרגע סיכמתי הכל. ועדיין אין לי החלטה דאמט.

למרבה הפאדיחה גם עשיתי לו היקי ענק בצוואר, שנינו לא זוכרים מתי ואיך זה קרה. כמה חובבני וגיל 17 מצדי! מחר אנחנו הולכים לעבודה והוא אמר שילבש חולצה עם צווארון שיסתיר את זה.