סתם מדברת ולא עושה, הייתי יכולה להיות פוליטיקאית מצטיינת.
כל כך הרבה תוכניות שנרקמו בראשי בדרך לעבודה או לסידורים מעיקים כאלה ואחרים, אתם יודעים, כל ה- "כשיהיה לי זמן אני חייבת לעשות את זה ואת זה..." ואז ברגע שיש לי מעט חופש אני נתקפת אמנזיה שמוחקת את כל התוכניות הללו מראשי ומחליפה אותן בבזבוז זמן אינטרנטי או בשעות שינה מרובות. ואולי החופש הזה גורם לי לפיק ברכיים? הרי בתכנון הכל מסתדר ונתקלים במינימום מכשולים, במציאות הכל יכול לרדת לטמיון ועל מה אוכל לחלום אז?
מוזר גם שזה לא משנה אם התוכניות הדמיוניות הללו נועדו לשרת אותי ולפעול בטובתי או שהן נטו הנאה וכיף.
ואם אלה הם פני הדברים, למה אני חותרת ומתכננת בצפייה כה גדולה את הפרוייקט ההוא? מה אעשה עם כל החופש שהוא אמור לספק לי?
אני ממש מפחדת שאהיה כמו טורף מבויית בגן החיות או כמו רד ב"חומות של תקווה", שניהם מפגינים הרבה בטחון אבל ברגע האמת לא יודעים איך להתמודד עם המרחבים והעדר המסגרת המגבילה והשגרתית.
אני חושבת שלפני הכל אני צריכה הדרכה פסיכולוגית ותפישתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: