בלוגהה

כשסבתא שלי התקשרה אלי לפני כמה ימים, לא יכולתי שלא לחוש רגשות אשם כבר שראיתי את שמה על הצג.

השעה היתה תשע וחצי בערב והייתי על ההסעה, בה לרוב אני משתדלת שלא לנהל שיחות טלפון מפאת כבודם של חברי לעבודה שמנסים לנמנם אחרי יום ארוך. היא התקשרה, כהרגלה בחודשים האחרונים דרך אפליקציית הוואטספ במקום שיחה טלפונית רגילה. בפעם האחרונה שהייתי אצלה והיא הראתה לי את הסמרטפון החדש שלה, הבנתי שהסיבה לכך היא כי האייקון של הטלפון וזה של היישומון נראים שניהם כשפופרת ירוקה ולה זה פשוט נראה אותו הדבר. הסברתי לה על ההבדלים בין השניים וסידרתי את המסך בצורה נגישה יותר אבל כצפוי, הלמידה עורכת זמן. במיוחד כשהזכרון שלה לא מה שהיה פעם ("נהיה לי ראש קלבסה" להגדרתה).

שלחתי לה הודעה מתנצלת וחזרתי אליה רבע שעה מאוחר יותר. היא עוד היתה ערה.

התנצלתי בפניה שלא ביקרתי או התקשרתי זמן רב, "איבדתי את עצמי לגמרי" כמעט אמרתי לה בפעם האלף.

וזה נכון, שעות השינה והערות שלי מבולגנות לגמרי, אני נלחמת ללמד את עצמי מוטיבציה ומשמעת עצמית עבור פעולות הכרחיות. את כל זה אתם יודעים, כתבתי על זה לא מעט.  כעת אני חשה בהדרדרות נוספת כשלמעשה אני לא התאמנתי על עמוד כחודשיים ולאחרונה אפילו התעצלתי לצאת לקניות בצורה מסודרת. התוצאה היא אכילת פחות ו/או פחות ירקות ופירות, שהיוו את החלק הארי של התפריט שלי בימים כתיקונם. הדבר הטוב היחיד שעוד עשיתי עבור עצמי הוא ריצה אחת לשבוע, במרחקים הולכים וגדלים. הגעתי לחמישה ק"מ לפני כמה שבועות ואז גם ההרגל הזה קצת נעלם.

את הדברים האלה לא יכולתי לספר לסבתי ששואלת תמיד "איזה דברים טובים יש לך לספר לי?", בטח לא את החלק של האוכל, בטח לא שבאיזשהו שלב של השיחה היא אמרה לי שאני "מאוד רזה".

"צר לי לאכזב אותך סבתא אבל אין אצלי חדש, הכל רגיל ומשעמם" אמרתי לה בפעם המי יודע כמה. 

וזה כמעט נכון.

על הצד הטוב, יש דיבור כללי של תכנוני סבטיקל בעוד כמה חודשים. אבל זהו.

אני חושבת שמכאן אני יכולה רק לגדול.

עריכה: אתמול רצתי 6.5 ק"מ והיום הכריזו שהאירוויזיון יתקיים בת"א. כל כך התרגשתי שהראש שלי לגמרי לא היה בעבודה ויש מצב שעדכנתי אחת הבוס שלי והמשמרת הבאה בשטויות. 

 וגם - כאן