בלוגהה

מאחר וידעתי שזה עומד להיות קשה עד בלתי אפשרי, סיכמתי לעצמי את החוויות בזמן אמת בפלאפון בקצרה, משהו כמו שתיים-שלוש שורות על כל יום. זה אמנם מסכם בתמציתיות מה עשינו ומתי אבל נעדר רגש כמעט לחלוטין ונועד יותר כדי ליצור טריגר לזכרונות ורגש בנוסטלגיה שלי.

הנופים שחווינו היו מגוונים מאוד. בין אם אלה ערים סואנות והומות כמו האנוי, הו צ'י מין (סייגון) או בנגקוק, חופים לבנים ומי טורקיז של פוקט ודה נאנג, אלפי איי בזלת קטנטנים במפרץ האלונג, שדות אורז מוריקים בסאפה וטאם קוק, מערות בפונג נה, ערים עתיקות שופעות היסטוריה רב תרבותית בהוי אן.

בגזרה הקולינרית, לקחנו שיעור בישול בסגנון מרכז ויאטנמי, והשתתפנו בסיור אוכל רחוב בהאנוי ולמדנו לאהוב חריף. צרכנו נודלס בכל וריאציה אפשרית עד שיצא מכל החורים, שתינו והתלהבנו מ"egg coffee" נהננו מפירות טריים כמו אננס, מנגו ומי קוקוס ומדי פעם כשחשנו הרפתקניים, ניסינו פירות לא מוכרים. חלקם היו מוצלחים כמו ג'ק פרוט או פיטאיה ואחרים היו מזוויעים כמו דוריאן.

בטיול הזה חווינו גם לא מעט פעילויות מעניינות. יצאנו לטרקים בסאפה ההררית, רכבנו על אופניים בטאם קוק בה גם שטנו בנוף יוצא דופן של שדות אורז וסלעי בזלת ענקיים, טיילנו במערות פונג נה ועשינו אומגה באורך שמונים מטרים, עשינו קיאקים בין לגונות ומערות (במקום שבו בין היתר צילמו סרט מסדרת קינג-קונג) טיפסנו על סלעים חדים לגובה של כשלושים מטרים באי הקופים רק כדי להנות מהנוף. צללנו בקופיפי וחזינו במראות תת ימיים של אלמוגים מרהיבים, להקות ענקיות של דגים זהובים, כוכבי ים ארסיים וצבעוניים וכרישים.

ספגנו לא מעט תרבות מקומית - בבנגקוק נהננו ממופע ליידי בויז כיפי מחד ומקדשי זהב של בודהה מאידך.

בהאנוי צפינו בתאטרון בובות מים, בסאפה התארחנו ולמדנו על חיי השבטים המקומיים, בטאם קוק טיפסנו כחמש מאות מדרגות תלולות כדי להגיע לפסל הדרקון שבראש הר מוה. בהוי אן ביקרנו בבתים יפנים עתיקים, חזינו במופע מחול וטיילנו בין האהילים הצבעוניים של שוק הלילה. בסייגון למדנו לעומק על המלחמה עם ארה"ב כשביקרנו יום שלם במוזאון המלחמה, חזינו בהעתק מקומי של כנסיית נוטרדאם ובפגודות ובמקדשים הינדים.

כמובן שלא הכל היה ורוד אבל גם הדברים הפחות מוצלחים הם חלק מהחוויה הכוללת - לא תמיד נרדמנו באוטובוס הלילה, וגשכבר הצלחנו יצא שהתעוררנו וגילינו שאנחנו מצונפים בכפיה עם מקומיים שנדחסו במעברים. פיץ הצטנן בתחילת הטיול, הדביק אותי ואז נדבק ממני בחזרה בחיידקים אלימים יותר.

כמו כן, ביותר מדי סיטואציות הרגשנו כאילו מנסים לעשוק אותנו במחיר כי אנחנו תיירים.

הזמן שבילינו יחד בזוג היה נפלא והוא נגדע בפרידה מעצב(נ)ת בפעם המי יודע כמה, בשדה התעופה בבנגקוק. הפעם לצערי, שלא כמו במקרים אחרים לא ידענו מתי תהיה הפעם הבאה שנתראה למרות שדי ברור שלא בקרוב.

גם החזרה לשגרה לא הייתה פשוטה אבל עליה אני מניחה שאספר בפעם אחרת.

וגם - כאן

מה לא עשינו? התנסנו בשלושה חדרי בריחה, ביקרנו במוזאון הלאומי ו-house of terror שמספר על החיים בהונגריה תחת הכיבוש הגרמני והסובייטי, קפצנו לשוק הפשפשים המקומי, נבהלנו במיצג רוצחים סדרתיים, טבלנו בבית מרחץ ונשנשנו בסיור טעימות. אכלנו המון קיורטוש חם שהשתזף על גחלים (הפחות מסורתי שבהם היה בתוספת שוקולד ושבבי צ'ילי), שתינו המון יין מתובל, תצפתנו על נופי העיר ועיקולי הדנובה ממרומי צוק בודה ושיחקנו לא מעט סנוקר. האוכל היה טעים ומעניין וגם במסעדות היותר מפונפנות עולה פחות מבארץ. בלילה האחרון למשל, הלכנו לאחת כזו שחינה המליצה עליה והזמנו שתי ראשונות, עיקריות של ברווז ודג, שני קוקטיילים ובקבוק מים בזכוכית והמחיר היה פחות מ250 ש"ח כולל טיפ.

מזג האוויר היה גם הוא מושלם. הימים היו שמשיים כולם והטמפרטורה נעה בין 18-20 מעלות והלילות היו מעט קרירים יותר כך שחולצה קצרה ופליז לגמרי עשו את העבודה. לו ידעתי מראש, לא הייתי טורחת לסחוב איתי מגפיים, מעיל, כובע, צעיף וכפפות.

הדבר החיובי הנוסף הוא, שלמרות חששותיי, החלמתי כמעט לחלוטין ולא הייתי צריכה יותר מטישו מדי פעם. באחד הימים הראשונים פיץ התריע ואמר שהוא חושד שהוא מתחיל להרגיש משהו בגרון שעשוי להתפתח בהמשך, אך לבסוף זו התבררה כאזעקת שווא וגם הוא חש בסדר גמור במשך כל שהותנו בבירה ההונגרית.

שלושת ימי המחלה והטיול שהגיע מעט אחריו התחברו למעשה לחופשה ארוכה של שבועיים מהעבודה ומסתבר שזה בדיוק מה שהייתי צריכה, פיזית ונפשית. 

שלשום היה היום הראשון לשובי לעבודה והגעתי טעונה באנרגיות חיוביות ללא תחושת "אוף, איך נגמר לי החופש כל כך מהר???" שבד"כ אופפת אותי בתחילתו של סייקל. 

כאן אמור היה להגיע הסבר ארוך על איך שכמה קולגות הצליחו בכל זאת לעצבן אותי אבל זה משהו שלמעשה הבחנתי בו רק אחרי שסיפרתי על המקרה לפיץ. ואם אעלה אותו על הכתוב סביר שאגיע כעת כעוסה לעוד יום עבודה.

סיבה נוספת להכרה המאוחרת בכעסי, הוא שלמעשה כתולדה של מעשיהם המעצבנים יצא שהייתי כל היום בהפסקה אחת ולא אכלתי כלום משתיים עשרה בצהריים. כשדיברתי עם פיץ בדרך הבייתה השעה כבר היתה עשר בלילה אז כבר התחלתי לחוש היטב את הרעב שרק העצים את הרוגז.

(אגב, מצחיק אותי שאחד מהם התלונן שהוא עושה טובות לאנשים וכתוצאה מכך ההפסקות -ברבים!- שלו מתקצרות. האדם השני, שנעדר גם הוא ומצד שני גם לא היה בישיבה הרבעונית עם המנהלים שהייתה התירוץ הקביל היחיד לא להיות במקום ובזמן הנדרשים, ענה לי בארשת מעט מלגלגת "היו לי דברים לעשות". גם לי. לשתות קפה ולצאת לשירותים ובגלל הבלאגן של שניכם זה לא קרה וגם הוציאו אותי ביץ' כשרמזתי שהם לה התנהגו בסדר בקבוצת הוואטספ הכללית עם המנהל. אני עומדת להיות יותר קשוחה איתם זה בטוח).

וגם - כאן