בלוגהה

בגלל שתמיד שצפיתי ב"סטודיו למשחק" השאלון הזה נראה לי מעניין  

מהי המילה האהובה עלייך ביותר?
אין לי כרגע, אבל פעם זה היה ביפנוכו.

מהי המילה שהכי פחות אהובה עלייך?
שחי (בית שחי). גם צליל דוחה וגם חלק גוף המועד לפורענויות.

מה מדליק אותך?
בושם גברי טוב, בס, חיוך ספונטני ומלא בטחון, עיניים עורגות.

מה דוחה אותך?
חוסר התחשבות, ריח רע מהפה, אנשים שקוצצים ציפורניים בפומבי- הרעש מזעזע וחתיכות מעופפות לכל עבר. זו ללא ספק אחת ההתנהגויות הכי סוציופתיות שאני מסוגלת להעלות על דעתי.

איזה קול או רעש את אוהבת?
בס, סקסופון, שריפה, נחל זורם ורחשי גלים (להוציא מצב בו אני צריכה להשתין).

איזה קול או רעש את שונאת?
בתור אדם הסובל ממיזופוניה ישנם לא מעט כאלה (זוהי רשימה חלקית ביותר) , חלקם מפרים את שלוותי ומקצתם גורמים לי לרצות לבצע עריפת ראשים סטייל דעא"ש, במיוחד כשאין לי איך או כשאני מתביישת מדי לבקש מאנשים להפסיק. פעם הייתי על סף דמעות ממש כי מישהי שישבה בשולחן מאחורי לא הפסיקה ללעוס מסטיק בצורה בהמית במשך שיעור כפול וחשבתי שזה יהיה פסיכוטי אם אבקש ממנה לזרוק אותו.

(למה מתביישת? זה נראה די מטורף כשאני מבקשת מאנשים שיושבים בצד השני של החדר, לפעמים עשרה מטרים ויותר להפסיק לעשות רעשים שרוב האנשים אפילו לא מודעים לקיומם).

מהי הקללה האהובה עלייך?
חרא, פאק, תחת, זין, סעמק.

אין חדש ~תחת~ השמש.

באיזה מקצוע, מלבד המקצוע שלך, היית מעוניינת להתנסות?
כל הקשור למחקר רפואי, פתולוגיה, טייס, ספורט אולימפי (כשהייתי קטנה חלומי היה להיות קופצת במוט).

באיזה מקצוע לא היית מעוניינת להתנסות?
כל הקשור למיסים, דוחות ובירוקרטיה.

אם קיים גן עדן, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך כשתגיעי לשעריו?
הסיפור שלך לא נגמר כאן.

יש לי רעיונות לכמה וכמה פוסטים שצריכים להיכתב. צפו להצפה. 

אין אדם שלא חרד. אולי בגלל זה החלטתי לענות על השאלון הבא למרות שעברו יותר משש שנים מאז האחרון שהתפתתי להשיב לו.

מה הפחד הכי גדול שלך?
כמו כולם גם אני מתחלחלת מהמחשבה שיקרה משהו רע למישהו מהיקרים לי. אנשים שאתה אוהב אלו אנשים שאתה מאחל להם רק טוב, לראות אותם סובלים זה כמו סכין בלב.

היה לך פעם סיוט שאת זוכרת עד היום?
את החלום הבא חלמתי בגיל חד ספרתי כלשהו. עד היום כשאני חושבת עליו אני מרגישה מחנק ותוהה איך בגיל כל כך צעיר הזיתי חלומות כאלה.

הקדמה קצרה:
כשהייתי קטנה שודרה הסדרה המצויירת באטמן. אני זוכרת איך בתחילה התרשמתי מחליפתו השחורה, העובדה שהוא פעיל בלילה ומאופיו הקודר וחשבתי שהוא אחד מהרעים. רק מאוחר יותר כשהתעמקתי בעלילה והבנתי שהוא נלחם בפושעים הסכמתי לקבל, וגם זה בהיסוס, שהוא בעצם מהטובים.

חלמתי שאני במיטתי וחוץ ממנורת הלילה החדר חשוך ואני מנסה להירדם. פתאום, הופיע בפינת החדר באטמן כשלראשו כובע כמו של הנהגים מפעם ובידיו כרטיסיות אוטובוס ומנקב. הוא הסביר שהכרטיס שבידו מייצג את החיים שלי וברגע שינקב אותו- אמות.
נלחצתי מאוד וקראתי לאבי שהופיע עד מהרה בחדרי תוך כדי שהרשע נעלם כלא היה. אבי אמר שלא אדאג ושהכל יהיה בסדר ובסופו של דבר האמנתי לו ואכן נרגעתי.

ברגע שיצא מהחדר באטמן הופיע שוב כשידו כבר כמעט לוחצת על המנקב ומחוררת את הכרטיס שבידו ואמר "זה הכרטיס של אבא שלך".

את מתגברת על פחדים. על אילו פחדים התגברת?
לאט לאט אני מצליחה להתגבר על הפחד שיש לי ממחטים. זה לוקח זמן ועולה לי בבריאות נפשית אבל אני מרוצה מההתקדמות או לפחות שואבת סיפוק רב מלקלל בתחלואים ומיתות משונות את כל הרופאים והאחיות שגרמו לי לכאב הזה.

איך?
על רופאי שיניים התגברתי לגמרי בעזרת רופאה מדהימה וגיליתי שבדיקות דם אפשריות עבורי, גם אם עדיין ניכרת פאניקה במידת מה, כאשר נאלצתי להיבדק אחת לחודש בתקופת הראקוטן.
החיסונים האחרונים שנאלצתי לקבל היו לפני הטיסה לדרום אמריקה ובכיתי בהם כמו ילדה קטנה, ואת הפירסינג שאני רוצה לעשות באף אני דוחה כבר יותר משנתיים.

את מפחדת שאנשים לא יאהבו אותך?
הלא כולנו כאלה?

האם יש צדדים בעצמך שאת מפחדת מהם?
מהקיצוניות ברגשות והשאיפות. אני יכולה להיות חדורת מוטיבציה ביום א' ועצלנית בטלנית ביום ב', ליהנות ולחוש שיש לי כל כך הרבה דברים להיות אסירת תודה עבורם ביום ג' וביום ד' להרגיש שהחיים שלי לא שווים כלום ושאף אחד לא ישים לב אם אתפגר לי.

את מפחדת מהמוות?
הלא כולנו כאלה?