בלוגהה

אתמול באירוע הפרידה מישראבלוג, עת לגמתי מפיינט הבירה הראשון שהוגש לי, נזכרתי שלא אכלתי יותר מדי במהלך היום אז החלטתי שכדאי שאכוון שעון מעורר לעבודה אחרת תעלה לי הבירה לראש ואשכח. בד"כ מדובר על שש שעונים במרווחים של חמש דקות החל מרבע לשש ועד שש ורבע, אבל הפעם התבלבלתי והשעון המאוחר ביותר של שש ורבע התפלק לי והפך לחמש ורבע. ומה עושים כשמתעוררים מוקדם מהצפוי עם רמת עירנות גבוהה מהצפוי? נכון, כותבים פוסט פרידה מישראבלוג!

811 פוסטים נכתבו מינוס שלושים שנותרו בטיוטות (שיט, גם אותם אני צריכה לגבות!) תחת השם בלוגהה החל מ08.09.2004, שהם מעט יותר משלוש עשרה שנים.

36,231 קוראים עברו פה נכון לרגע זה. כמדומני שזה לא הרבה יחסית לתקופה כזו ארוכה, אבל אם לוקחים בחשבון שבשנים הראשונים והיותר פעילות של האתר כתבתי בעיקר שטויות ושהייתה תקופת ביניים בה הייתי מעדכנת לעתים גם פעם בחודש - אני יכולה להגיד שהמצב לא רע.

אני זוכרת שהרצף היה לי חשוב, לכן אם תבדקו בגלילה שבצד שמאל תראו שכתבתי לפחות פעם אחת בכל חודש קלנדרי עם היוצא דופן היחיד של ספטמבר 2011 בו הייתי בדרום אמריקה ולקראת סופו נתקעתי עם יד שבורה בבית חולים וללא אינטרנט.

בתחילת חייו של הבלוג חברי מהעולם האמיתי, חלקם בלוגרים בעצמם לתקופה קצרה, הגיבו כאן. גם האקס הראשון שלי היה מצטרף מדי פעם.
עם הזמן הם נכנסו פחות ופחות וכנראה ששכחו מהאתר וחשבו שעשיתי כמותם. הערב, כשקפצתי לאירוע הסיום אחרי מפגש באולינג משפחתי בן דודי הקרוב צ'ץ' שאל לאן אני ממהרת ואמרתי לו שיש מפגש של אתר שאני פעילה בו. "את מתביישת לומר לי איזה?" שאל "ישראבלוג" השבתי "אה... אני מכיר את השם הזה... את פעילה שם?". בטח שאתה מכיר, מזמן-מזמן סיפרתי לך שאני כותבת כאן בלוג ואפילו נתתי לך את הלינק. גם אנשים שידעו וזכרו שיש לי בלוג, כמו חברתי מנגה, הופתעו לשמוע שאני עוד כאן. האם אי פעם אמרתי שהפסקתי?

השמועה אומרת שהאתר לא באמת יסגר היום מאחר וישנה איזו תקלה טכנית. אבל היי, כולנו יודעים שזה עניין זמני בלבד ובקרוב מאוד הלינקים של ישראבלוג יפנו לאתר חדשות 10 \14 המשמים והמדכא.

אני לא מאוד טובה בסופים, במיוחד כאשר זה איננו סוף באמת. הפלטפורמה המיושנת אך אהובה שנקראת ישראבלוג אמנם הולכת לפח, אבל אני כבר גיביתי ועברתי לבלוגר שאמנם מרגיש כרגע קצת מנוכר אבל אני מקווה שישתפר עם הזמן.

תודה לכל החברים שלמדתי להכיר עם השנים, לכותבים המוכשרים שנהנתי לעקוב אחריהם, לשמוח בשמחותיהם ולומר מילה מעודדת כשנזדקקו לכך.

ותודה כמובן, לכל מי שעקב אחרי, כתב, עודד, יצר קשר והיה כאן עם השנים. אני כאמור עוברת לכאן, תרגישו חופשי להמשיך לעדכן ולהתעדכן.


גהה. 

זו תקופה מאוד עמוסה עבורי, פיזית ונפשית.

או שאני נמצאת בעבודה - משמרות ארוכות של 12 שעות פלוס שעה ומשהו נסיעה לכל כיוון שבסופן אין פנאי וזמן לשום דבר מלבד ארוחת ערב/ בוקר זריזה, מקלחת ושינה שטחית וחטופה, או, שבימים בהם אינני עובדת אני מכלה את זמני וכוחותי הנפשיים בחיפושי דירה והליכה מרובה כדי לבחון את אפשרויות המגורים מקרוב. 

השבוע,  מזג האוויר הרותח והדביק כפה עלי עוצר יציאה שלא תרם במיוחד למצב רוחי הרעוע, כי כשאני נמצאת בבית הורי אני בעיקר מסוגרת בחדר נעורי ובעצמי, קבורה בין מזוודות שאינן נפרקו, הררי מכתבים שטרם נפתחו וערמות של חפצים רנדומליים שהורי לא ישתמשו בהם לעולם ובכל זאת החליטו לאחסנם כאן.

בנוסף, הרעש של השכנים וההרגלים הקולניים של בני משפחתי, שהם כבר מזמן חרשים להם, יוצרים אצלי תגובה שאני יכולה לתאר אותה רק כאודיו- קלסטרופוביה שדוחפת אותי עוד יותר אל הקצה.

אי הנוחות הממושכת בנוסף לעובדה שאני בקושי מסוגלת לאכול כאן מחלישות אותי פיזית ונפשית וגורמת לי להרגיש כנוודת שיותר מדי זמן לא חוותה מנוחה מרפה ואמיתית. אני מקווה ומצפה שברגע שאעבור דירה ואתמקם לי בנוחות התחושה הזו תפחת.

ועדיין ישנה נקודה קטנה במעמקי מחי שגורמת לי לרצות לעלות על המטוס הראשון שייקח אותי בחזרה לארץ רחוקה, היישר אל הדירה שהייתה פעם הבית שלנו, לנשום נשימה עמוקה ורגועה ולהתכרבל בין זרועות מוכרות ומחבקות של אדם אהוב.