בלוגהה

עדכון:

הטרחתי את עצמי עד נתניה בתחבורה הציבורית הישראלית המקרטעת ובשעות הפקקים ועם זרוע מנוילנת ואיחרתי בכחצי שעה, ועדייו, איכשהו התור התקדם לאט יותר מקו 605 של מטרופולין.

כשהמתנתי בתור ניסיתי להרגיע את עצמי עם סמול טוק בקול שבור ומפוחד עם בחור סטלן למראה שקלירלי מתכונן לטיול של אחרי צבא אבל קצב לבי הואץ בצורה ניכרת עד כדי כך שמד הדופק בשעון שלי צבע את הגרף בצהוב ואדום כי חשב שאני עוסקת בפעילות ספורט נמרצת.

הרופאה פסקה - 4 דקירות היום אחת נוספת בעוד חודש ושלישית ביולי, ואז גם צהבת A יתפוס לכל החיים. התחלתי לדמוע, בדרום אמריקה קיבלתי רק שתיים, אבל חוץ מקדחת מח יפנית שידעתי שאקבל, הפעם , צהבת וטיפוס הבטן פוצלו לשתי זריקות שונות והיא החליטה לפרגן לי גם בטטנוס על הדרך. 

הלכתי לשירותים והתקשרתי לפיץ לעדכן אותו שהוא כנראה נוסע לבד.

הוא הצליח להרגיע אותי קצת ושיחה מטופשת של שתי ילדות בשירותים הצליחה להצחיק אותי ("נו תצאי כבררר!" "רגע, אני מנגבתתת!' "למה את אומרת את זהה?? יש פה עוד אנשים!" "כי שאלתת!").

אז ביקשתי מהבחורה החביבה מעבר לדלפק שתבוא להחזיק לי את היד והיא נענתה ברצון ודיברה איתי על כל מיני דברים בנסיון להרחיק את מחשבתי מהעומד להתרחש.

האחות הייתה נחמדה וזריזה והמשחה הרדימה לי לגמרי את הזרוע וגם כן סייעה מאוד.

החלק הראשון של הסיוט מאחורי, יש לי תחושה שהפעם הבאה תהיה מעט פחות טראומטית.