בלוגהה

חשבתי שלבי יפעם בחוזקה כשאגיע אבל בנחיתה הכל היה מוכר והתחושה היתה שנעדרתי לשבוע בלבד. 

למרות הנחיתה בשעה מאוחרת, והנהיגה האיטית למלון התייצבו כבר למחרת, ארבעה ישראלים עייפים לעבודה. 

בתחילה הסבירו לנו מה המצב בשטח ומה הם צריכים מאיתנו ולאט לאט בחלוף הימים הבנו עד כמה המצב היה משונה ודו קוטבי- מחד המפעל חש לחוץ עד כדי כך שחש שההוצאה של הטסת ארבעה עובדים ושיכונם במלון + רכב במשך שבוע וחצי משתלמת והכרחית ומגיסא, הלך הרוח המקומי שכמעט זהה ל-"יהיה בסדר" הישראלי המוכר רק הבהיר לנו למה הם מתקשים להתגבר על המצב אליו הם נקלעו. 

אדלג ברשותכם על פירוט יתר של המצב של המשמרת בה ביליתי שלוש שנים, טעויות שהם עשו וכמה שמרגיש כאילו מאז שהלכתי הכל התפרק ואספר מעט יותר על המסביב.

שתינו. והרבה.

באחד הערבים הרגשתי שקצת מתחנו את הגבול כשחזרנו למלון מאוחר, התרוצצנו על גגותיו הנמוכים של המלון, יוצאים מחלון אחד ונכנסים מהשני, וודאי לא היינו שקטים כפי שהיה נדמה לנו. אחד הקולגות ציין שהחדר שלו עדיין מסריח מסיגריות שלא זכרתי שנשאפו שם.

את פיץ לא ראיתי מספיק.  שעות העבודה שלי ושלו התנגשו לא אחת. אני התנדבתי למשמרות לילה כדי שכן יצא לי לעבוד עם החבר'ה שלי ואיתו לפחות פעם אחת, למרות שבכל מקרה לא ראיתי אותם יותר מדי מרוב תעסוקה.  הוא מצדו לקח ימי חופש כדי שנבלה ביחד, אלא שאז התחלתי להרגיש עקצוצים מציקים ומרגיזים בגרון וידעתי שאם נבלה יותר מדי אני עלולה להדביק אותו ולגרום לתוצאה המוכרת של פיץ חולה ורגזני כמו שהיה בצרפת.

העזיבה הפעם התנהלה על מי מנוחות ולא הייתה רגשנית במיוחד בתחילה עד שהגענו שוב למקום ממנו יכולים להמשיך רק מי שיש לו כרטיס עליה למטוס וכאשר ראיתי את הפינה המקוללת ההיא שאחריה כבר אי אפשר להביט לאחור, התחלתי לדמוע שוב כהתניה ותזכורת מהפעם הקודמת וזה למרות שהפעם ידענו שהפרידה הפעם אורכה כשבועיים, עד הפעם הבאה בה אנו מתראים. 

את הפוסט הזה אני כותבת משדה התעופה של פרנקפורט, בעת המתנתי לקונקשן שיקח אותי לפורטוגל ולאירוויזיון ולאחר מכן לארה"ב לקורס. פיץ עתיד להצטרף אלי מחר לליסבון ולאחר הגמר במוצ"ש אנחנו מתכננים רוד טריפ קטן לכיוון דרום המדינה ואז תפרדנה דרכנו שוב. 

בנוסף- מיני דרמה מהשעות האחרונות: כעשרים דקות לפני הבורדינג בנתב"ג קלטתי ששכחתי לקחת את הכרטיסים לאירוויזיון. הידיים התחילו לרעוד אך חייגתי את המספר של פיץ ובפנים שאזלו מהן כל הדם סיפרתי לו את החדשות המרות. לרגע אפילו שקלתי לעשות אחורה פנה ולקחת את הכרטיסים החשובים. כמה דקות לתוך השיחה ונזכרתי שהאדם שרכש אותם עבורי ושאיתו אני הולכת להופעות סיפר שאת הכרטיסים קיבל לאימייל, לכן הסיכוי הכי טוב שלי היה להמשיך בטיסה ולקוות שעדיין יש לו אותם ושהם לא נמחקו מסיבה כלשהי. שלחתי לו הודעה והתנצלתי על כך שאני שולחת לו הודעות בשלוש וחצי בבוקר שעון ישראל ועליתי לטיסה לגרמניה בתחושה גועלית, שנאה עצמית והמון חוסר נוחות.

למזלי כמה דקות לאחר הנחיתה הוא ענה שיש לו הדפסים נוספים כגיבוי והם גם עדיין שמורים לו במייל.

אם הכל ילך כשורה אצפה בנטע עולה לגמר מחר ומקבלת טופ 5 לפחות במוצש.

וגם - כאן

אז ניסיתי משהו מספר פעמים בעבר ועכשיו זה שובר שיא-

כשיצאתי לחופש לפני שבועיים נכנסתי לאפליקציית הפייסבוק בפלאפון ו... התנתקתי.

מספר פעמים השתעשעתי והתנסתי קצרות בהמנעות בצורה זו, אך תמיד האשמתי לעצמי להתחבר חזרה בימי עבודה. הפעם גם בעבודה וגם בחופש  הייתי מנותקת. ומה אומר? זה לא באמת חסר לי. 

אמנם בהתחלה זה היה מוזר, היתי אוחזת בפלאפון ומתוך אינסטינקט מחליקהלכיוון האפליקציה, לוחצת על המסך ומגלה מסך כחול שהוא אינו הפיד שלי. ואמנם פתאום אני מעלעלת קצת יותר מפעם באינסטגרם אבל זה לא באמת חסר לי.

אני ממש גאה בעצמי.

פתאום עשיתי יותר עם הזמן שלי וסגרתי כל כך הרבה פינות קטנות ומטלות שדחיתי ונמנעתי מהן. יש כדי כך, שבאוף שיפט השני אפילו קצת השתעממתי כי לא ידעתי מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שלי.

אני חושבת שמצכתי לעצמי תחליפים לא רעים, בסה"כ. 

כשאני קמה בבקרים של חופשים, במקום לשלוח יד אל הפלאפון אני מרימה את הספר שנחכה לי ליד המיטה וקוראת פרק. 

את מספר הקבוצות ודפי הפייסבוק המצומצם שכן היה חשוב לי להמשיך להתעדכן איתם כי הם מעשירים אותי בידע אני קוראת דרך משתמש נוסף שפתחתי, שעוקב רק אחרי דברים שבאמת מועילים לי ובהם אני מעלעלת מעט. 

פתאום, במקום לעקוב אחרי תמונות, לעתים מזוייפות ומבויימות מדי של אנשים אחרים ולקנא בפנטזיה שהיא כביכול החיים שלהם. 

במקום לשרוף זמן אני יכולה להינות ממנו.

להיות בעלת החלטה וחשיבה מודעת במקום לשים את המח בקרוז קונטרול.

במקום לחלום - לקום ולעשות.

היום שברתי את הצום בפעם הראשונה וגם זה היה לחמש דקות בדיוק במהלכן רק תייגתי את עצמי ואת פיץ טסים מנתב"ג לפריז.

גם פה חל שינוי.  

בהיותי האדם הנוסטלגי שאני, הייתי נוהגת לעדכן הרבה ולכתוב שטויות כדי לתעד,וגם כדי לקבל תשומת לב.  בשנים האחרונות עברתי לתיוגים פרטים. כן, אני רוצה לזכור אירועים ונחמד לי לדעת שבדיוק היום לפני X שנים השתתפתי בפעילות כיפית ושיואו איך הזמן טס אבל אני לא באמת צריכה צריכה ורוצה שדודה שלי ואיזו חברת עבר מהשכבה יעשו לי לייק.

אני מקווה שההרגל החדש והמועיל יחזיק מעמד. אני יכולה לומר שהוא בודאות ישאר לימים הקרובים - בעלת הairbnb בישרה לי שבעקבות תקלה לא יהיה לנו אינטרנט בדירה.  איכשהו, אני מחכה לזה כדי לבחון את הדיאטה החדשה ולאט מרגישה מבואסת מדי בעקבות זאת. אחרי הכל, הבאתי איתי ספר.

וגם- כאן