בלוגהה

• למורה המעצבנת שלי לספרות מכיתה ט' היה משפט שנהגה לומר תכופות - "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". את המשפט הזה כמדומני היא נהגה לשייך לסופרת דבורה בארון (ואנחנו היינו צוחקות כמו האהבלות שהיינו בחטיבה ותוהות מתי היא תצא משם), למרות שגיגול קצר מגלה לי שבכלל טשרניחובסקי כתב את המשפט. היא צודקת. אנחנו בסך הכל שיקוף של המקום שממנו באנו וסט האמונות שאנחנו סוחבים איתנו. האם הן ניתנות לשינוי? אני צריכה להזכיר לעצמי שהתשובה היא חיובית אבל זה דורש מאמץ ולעתים you have fake till you make it. 

• עלי לנסות, באמצעים האולי מעט מוגבלים שיש ברשותי כעת- להרים אנשים שיקרים לי שהטביעו את עצמם בשליליות ובראיה שחורה. אבי הוא דוגמה מובהקת לכך. הוא לפעמים קופץ למסקנות לא מועילות ונוטה לקטלג אנשים וסיטואציות בצורה לא מועיל ופעמים רבות גם לא נכונה, סתם כי זה אולי נח יותר מאשר לשאול "מה אני רואה\שומע?" וכי "צפה לגרוע ביותר וכל הפתעותיך תהיינה נעימות". כך גדלתי, כך חונכתי ואלה המסגרות והגבולות שאני פרצתי בעצמי. בתחילה כ"דווקא" של נעורים וכעת באופן אולי מושכל יותר. אני צריכה לקחת אותו איתי יד ביד ובזהירות.
  

• אני מוכרחה להקיף את עצמי באנשים מהם אני שואבת השראה, כאלה שאני רואה בהם דמויות חיוביות שיכולות להשפיע על החשיבה שלי באופן מואר, ולהנחות אותי אל השביל הרצוי בחשכת האי ודאות. היום האזנתי לראיון עם אישה אותה אני רואה כסוג של מודל לחיקוי וזה לגמרי פתח לי את הצ'אקרות.

• אני מוכרחה לזכור שיש הרבה הסחות דעת ולדעת להבדיל בין ההכרחי והרצוי. כן- משלמים לי עבור הזמן, המאמץ, האנרגיה ואולי גם עבור כאבי הראש שלפעמים נוצרים בתהליך. אבל זה רק למספר ימים בשבוע. בשאר הזמן, עלי לעשות את המירב כדי להגיע ליעדים שאני מציבה לעצמי, ללא מנהל שינופף באצבעו אם הדברים לא נעשו בהספק הנדרש. אני מעדיפה שמנהל ינופף באצבעו מולי בהקשר של עבודה מאשר שאני אעשה זאת לעצמי בכל נושא אחר.

• אם יש רצון- יש דרך. אחרים הצליחו לפני ולכן אין סיבה שזה יהיה שונה עבורי.

• לפעמים, כשהנטייה הראשונית היא לחוש שאני לא מסוגלת. עלי לשאול את עצמי באופן מודע ותקיף "למה לא, בעצם?". אני בטוחה שב90 אחוז מהמקרים התירוצים שאספק לעצמי לא יהיו טובים מספיק. השלב הבא יהיה לעבד את המידע החדש שנלמד - שהיי, אין באמת סיבה להקטנה העצמית הזאת ורק אחרי זה אוכל לקפוץ למים.

• אני יכולה להשיג מה שארצה. הכל שאלה של מחויבות והתמדה.

• או במילותיו של המנהל שלי (כי מסתבר שאפשר לשמוע דברים חכמים גם במקומות בלתי צפויים)- "אין דבר כזה 'אין לי זמן', לכולנו יש 24 שעות ביממה. מה אתה עושה איתן- זו כבר שאלה של סדר עדיפויות". 

וגם - כאן

וגם - כאן