בלוגהה

את הלילה הזה, בדיוק כמו בתאריך זה בשנה שעברה, אני עומדת לבלות באטרקציית ליל כל הקדושים בחווה לא רחוקה שהופכת לרדופה ושורצת זומבים בתקופה זו של החורף. בפעם ההיא כשגיליתי לראשונה את הפעילות הזו התלהבתי ויחד עם רוזה וניסיתי לשכנע את המבורגר הספקן שיצטרף ובסופו של דבר התרצה ואפילו הודה שדי נהנה. כשאני מנתחת את זה בדיעבד, בהתחשב בכך שהוא לא התלהב מאוד מהרעיון והמצב המתוח והפלרטטני בינינו אני מניחה שהוא הגיע לשם בעיקר כדי לרצות אותי. 

הערב הוא לא יהיה כי הוא נסע לבקר את הוריו ולמסור להם טלוויזיה גדולה שהוא לא צריך בה יותר במתנה. ולכן שותפיי לחוויה יהיו רוזה, הרוקיסטית וחברים וחברות שלהם. אני כמובן על תקן הנטע הזר שלא יכולה להרחיב עוד את מעגל החברים הזה. לצערי רק אחרי שתפוזינה קנתה כרטיסי טיסה לכאן גיליתי שמועד עזיבתה הוא יומיים לפני שהאטרקציה מתחילה. חבל, בארץ אנחנו לא זוכים כל כך לחוות את רוח החג הזה. 

הפייסבוק שלי מוצף בסטטוסים שקשורים לפתיחת שנת הלימודים האקדמאית. חלקם מלאי איחולי הצלחה לעצמם או לחבריהם בשנה א' ובדרך החדשה, אחרים פחות נרגשים ונכתבו ברוח "יאללה עוד שנה" ובודדים מפגינים אושר על סיומה של תקופה. ישנם בנוסף סרטונים מלאי הומור, כתבות בנושא ומדי ומדי פעם אפילו תמונות מפתיעות של מדשאות הקמפוסים או כיתות לימוד ברקע של כל מיני חבר'ה שהייתי בטוחה שעדיין מחפשים את עצמם איפשהו בדרום אמריקה או במסיבות טבע.

רבות מבנות המחזור שלי בתיכון הלכו בדרך הקונבנציונאלית והן כבר בעלות תואר, מקצתן בעלות יותר מאחד. הבחירות שעשיתי אני בשנים האחרונות היו שונות מהדרכים שחלקן הגדול הלכו בהן. לאחר התיכון בזמן שאני למדתי לתעודת הנדסאים רובן סיימו שנה של שירות לאומי, כשהתגייסתי בעצמי הן התחילו תואר ועד שהשתחררתי הן היו כפסע מטקס הסיום. כמובן שכמיטב המסורת, רבות מהן הספיקו בין לבין גם להתחתן ולהביא לעולם זאטוט או שניים (או שלוש).

ואני? אמנם את תעודת ההנדסאי הוצאתי כתוכנית ב' כי את התואר שרציתי ללמוד במשך שנים חשבתי שיהיה לי קשה לתרגם למשכורת מכובדת אבל להפתעתי מעט אחרי השחרור, לאחר מספר חודשים מועט של חיפוש עבודה רצינית התקבלתי לעבודה בחברה נחשבת עם משכורת גבוהה מזו שיכולתי לקוות לה.

מאחר ובין המועד בו הודיעו לי שהתקבלתי ועד התאריך בו התבקשתי להתחיל היו לי כחודשיים פנויים, נסעתי לטיול לדרום אמריקה בו היה לי זמן לנקות את הראש ולחשוב קצת על התוכניות שלי הלאה.

חברתי הטובה שטיילה איתי (ושנקראה כאן בוגי בזמנו) שמחה שהתקבלתי לעבודה אבל שאלתה "אבל מה עם תואר?" התנגנה בדואט מושלם עם המחשבות שהתרוצצו בראשי. שטחתי בפניה בגילוי לב את תוכניתי. תואר, כידוע הוא עסק יקר במיוחד כאשר בזמנו רציתי ללמוד באוניברסיטה מרוחקת מהבית מה שמצריך תשלום שכ"ד וכדומה. לא רציתי "ליפול" על ההורים שלי עם העניין ולכן התכנון היה להשאר בעבודה כשנתיים או שלוש, לחסוך ואז לעזוב וללמוד בראש שקט. במהלך השנים המשכתי לקדם תוכנית זו על ידי כך ששיפרתי בגרויות, נבחנתי שוב בפסיכומטרי ואפילו התחלתי לקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה כדי לקבל פטורים שיקלו את הלחץ של שנה א' כאשר אתפטר ואהפוך לסטודנטית במשרה מלאה. 

ואז הגיעה הצעת הרילוקיישן. אמנם זו נשמעה לי כמו חוויה ואפילו הרפתקאה מצד אחד אבל דאגתי הייתה נתונה לשני תחומים: הזדקנות בייציותי ולימודים. התחבטתי בנושא זמן מה והבנתי שאת הקורסים בפתוחה אני יכולה להמשיך מחו"ל ומציאת בן זוג זה עניין של מזל והשארותי בארץ לא מבטיחה לי כלום. אז נסעתי. וכמובן שהמשכתי ללמוד אבל זה היה מאוד קשה. בשנה ומשהו שאני פה הספקתי לעבור שני קורסים במועד הראשון, קורס נוסף במועד השני וקורס אחר בו נכשלתי נחרצות פעמיים. כמו כן הבנתי שהכיוון אליו חשבתי שאני שואפת הוא, וכאן אני מודדת את מילותיי בזהירות, כנראה לא בשבילי.

לקחתי הפסקה בינתיים כדי להחליט מה אני רוצה לעשות ופניתי את זמני למחשבה, חידוש כוחותי הנפשיים ופרוייקט שעשוי להוות הכנסה משנית ואולי אף עיקרית שעשויה לדחות עוד את הצורך המיידי שלי בתואר. 

כמו רבים אני תקועה במחשבה שתואר זה מאסט ומצד שני קשה להתעלם מכתבות, סיפורים ומידע מטריד שלפיו ישנה הצפה של בוגרי תואר משלל תחומים ולכן זה לא מבטיח הרבה. וישנם האנשים שאני מכירה, מוקירה ומקנאה בהם שעשו את בחירות פחות קונבנציונאליות וכיום הם מוצלחים וידועים מאוד בתחומם. רקדנית הסלסה הישראלית שמלמדת בארה"ב ומופיעה בכל העולם, נגן הבס שיוצא דרך קבע למסעי הופעות חובקי עולם עם שמות מוכרים מארה"ב ואירופה והזוג ההוא שפילס את דרכו בעולם האינטרנט ובכך הפכו לעצמאיים ואפשרו לעצמם כל כך הרבה זמן פנוי.

ואולי גם אני יכולה למצוא את הנישה החמימה שלי במקום להכריח את עצמי ללמוד ולעסוק בדבר מה שאינו מתאים לי רק כדי להיות "סטנדרטית"?

בבלבול ובתסכול,

גהה.