| 10/2018
 על חולי ועבודה
כשניסיתי להרדם בלילה שלפני משמרת הבוקר הראשונה, חשתי לפתע בעקצוץ מציק בנחיריים. קמתי מהחשיכה ופסעתי לכיוון השירותים כדי לקחת טישו. לפני שהצלחתי להרדם נאלצתי שוב לקנח את האף.
זה התחיל באופן פתאומי מאוד אבל יחסתי את זה לאוויר הקריר של הערב.
בבוקר למחרת, הרגשתי עייפות שלא הפתיעה אותי במיוחד, שהרי לא הצלחתי להרדם לפני שתיים ומשהו, אבל כאבי הראש, האפתיות הבלתי רגילה במהלך המשמרת והגרון שהתחיל להרגיש נפוח אמרו כולם את שלהם.
למחרת לא הגעתי לעבודה ומזל שכך, הרגשתי ממש לא טוב.
ביום שלאחר מכן הצלחתי לקבל תור לרופא. הוא בדק את הגרון והריאות וקבע שאין מוגלה (איכס, תודה על התיאור דוקטור) ושזה כנראה ויראלי "אין מה להכנס לפאניקה" הוא אמר משועשע במבטא מזרח אירופאי כלשהו ורשם לי אקמול, סירופ לשיעול ועוד כל מיני דברים שהייתי יכולה לקנות בעצמי בלי מרשם. אבל היי, קיבלתי את שלושת ימי המחלה שרציתי וגם הבנתי שכנראה זה משהו שיחלוף מהר משקיוויתי כך שאולי, רק אולי, יש סיכוי שהפעם לא אדביק את פיץ בחיידקים המזרח תיכוניים האלימים שלי, כאשר נפגש ביום ראשון הקרוב בבודפשט.
חזרתי לדירה אחרי ביקור הרופא ונתתי לשינה להכריע אותי. כשהתעוררתי, הבנתי שאין לי כמעט מזון בדירה אז גירדתי בקושי את הגוף החולה שלי לחנות הקרובה וקניתי כמה מצרכים.
בערך שעה אחרי שחזרתי התחילה רוח ממש חזקה ואז מבול. מזל שלא התעכבתי יותר מדי עם הקניות.
ארבעים דקות של אילתור ובישול והתוצאה - מרק עדשים שבימים אחרים ודאי לא היה מחזיק יותר מדי זמן, אך חוסר התאבון היחסי ממנו אני סובלת בימים האחרונים מאפשר לי לשרוד על תזונה שעיקרה המרק הנ"ל, המון תה ותפוח מדי פעם.
בינתיים אני עוקבת אחר קבוצת הווטסאפ של העבודה. השוויצרי לקח את תפקידי הסמי ניהולי וכצפוי הוא היה קשוח. בבוקר השני, כלומר ביום הראשון בו נעדרתי מהעבודה, עושה רושם שהיה לחבר'ה יום עמוס מאוד. השוויצרי ציפה למאה אחוז משמעת ולא בחל בטקטיקות שכנראה ולא הייתי משתמשת בהן בעצמי אלא אם כלו כל הקצין (לדוגמה: מישהו אמור היה להיות במקום איקס בשעה מסויימת ואיחר, השוויצרי כתב בקבוצת הווטסאפ הכללית ושהמנהל שלנו בתוכה- "אם מישהו ראה את פלוני, הוא אמור להיות במקום איקס בשעה כך וכך").
בסוף המשמרת הוא הודה לכולם שעזרו ועמדו בכל המשימות שהוגדרו ככאלה בעדיפות. שאר חברי הצוות היללו ושבחו אותו על התנהלות נהדרת במהלך היום והוא התנצל אם פגע במישהו כי "לוקח ללב יותר מדי 😢 " והמנהל שלנו הגיב - "זה סימן לאיכפתיות".
המקרה הזה די פותח לי את הראש.
עד עכשיו הייתי רכה מאוד עם החבר'ה כי למעשה אני לא באמת המנהלת שלהם, ורק בעקבות הגדרת תפקיד של המנהל (האמיתי) של כולנו אני סוג של "מנהלת עבודה". לכן, לא ראיתי סיבה להגיע לסיטואציות שעשויות ליצור עימותים איתם.
הבעיה היא, שלרוב התוצאה של זה היא שהדברים לא מתבצעים לגמרי כמו שהייתי רוצה ולפעמים אפילו נופלים עלי.
לא אחת אני רואה את חלקם משחקים בפלאפון ונראים משועממים כאילו אין משימות שצריכות להתבצע, וכשאני בודקת בעצמי, אני מגלה שרק חצי עבודה נעשתה, ואני צריכה להעיר להם שיתקנו. לי זה נראה כמו חוסר איכפתיות, ואני חושבת עכשיו שאולי אני צריכה להיות קצת יותר "רעה" כדי שילמדו לעשות את העבודה כמו שצריך.
כמו כן, הסיטואציה מעלה מספר שאלות.
האם יוצא שהמנהל מעודד מעורבות רגשית בעבודה? במשך שנים הייתי מעורבת מאוד, ויש שיאמרו שגם עכשיו זה לא חסר לי אבל לאחרונה אני מרגישה סוג של ריחוק, סוג של תחושה ש-"העבודה לא שווה את רגשות התסכול שלי". אבל בהמשך לחלק הראשון- אולי אם אתקשר את רצונותי, העניין הזה יעלם.
למה אני מרגישה צביטה של קנאה על כל המילים החמות שהוא קיבל? השוויצרי הוא אדם מקצועי מאוד ואני בטוחה שמגיע לו את מלוא הקרדיט שהוא קיבל. אני מניחה שגם אני רוצה לשמוע מילים כאלה מדי פעם.
אבל- כדי שזה יקרה, צריך שיהיה איכפת לי. כלומר, שיהיה איכפת לי יותר ושיהיה לי רצון לשפר ולנקוט עמדה.
מי יודע, אולי אני עדיין אפתית ואחרי ההחלמה והטיול בבודפשט אחזור בכוחות מחודשים.
| |
צחי, לוסי והמשפחה שלי
"אז מה אתם חושבים על לוסי וצחי? מעניינת
אותי דעתכם בנושא" שאלה דודה שלי במפתיע את יושבי השולחן, אחרי דבר תורה ארוך בנושא פרשת השבוע.
זה היה ביום שישי שעבר לאחר הארוחה. בנות הדוד שלי כבר התמקמו על הספות, הגדולה קוראת ספר והשניה משחקת עם הכלבים, וכל ה"מבוגרים" נשארו לדבר סביב השולחן. הדודה ובעלה, צ'ץ' בן דודי היקר ואנוכי.
היה לי מעט מוזר שהיא שואלת, נושאים "אקטואלים" שכאלה לא עולים בשיחותנו תדירות גבוהה. כמו כן, ברור היה שהנושא מעניין אותה, שכן היא העלתה אותו, לכן התוספת "מעניינת אותי דעתכם בנושא" גרמה לי לחשוד.
לפני כשלושה חודשים, בעלה של הדודה הזמין כשלושים בני משפחה וחברים וארגן לה, לכבוד יום הולדתה, מסיבת הפתעה בבית קפה בשרונה.
השתדלתי מאוד להגיע בזמן כשרבים אחרים, שנתקעו עם הסידור עבור הילדים או שגרו רחוק הגיעו בשעה ויותר של איחור. בנוסף, המקום היה די עמוס, מה שגרם לכך שהמשקאות הגיעו הרבה לפני האוכל.
התוצאות לא איחרו לבוא והראש שלי הסתחרר מהר מהצפוי.
אחד הזוגות שהגיעו באיחור היה האח הבכור של צ'ץ' שמבוגר ממני בשמונה שנים, ואישתו שהיא בת גילי.
אישתו היא אישה נחמדה וחברותית מאוד, ואיכשהו, השילוב של האלכוהול, האווירה הטובה והעובדה שאני לפעמים רואה בה סוג של יקום מקביל (בת גילי אבל נשואה +2 למי שבילדותי ראיתי בו כ"גדול" ולא נגיש) גרמה לי להפתח אליה מאוד, בעיקר בנוגע לקשר שלי עם פיץ. באיזשהו שלב הלכתי לשירותים ושאלתי אם גם היא צריכה ובדרך כששוחחנו, שיתפתי אותה בחשש שלי על כך שאם זה יעלה שלב בינינו, בני המשפחה לא יקבלו אותו. איכשהו, היא נראתה מופתעת מהחשש הזה שלי. היא סיפרה לי שלפני שהתחתנה עם בן הדוד, גם לה היה קשר ארוך וקרוב עם בן זוג ישראלי אמנם, אך לא יהודי (יוצא חבר העמים במקרה שלה). הרבה מפרטי הסיפור שלה התערבלו לי בראש מרוב בירה, אבל אני זוכרת שסיפרה שאחת הסיבות שנפרדו לבסוף הייתה אי-יהדותו. עצתה הייתה שאחשוב עם עצמי עד כמה חשוב לי שבן הזוג יהיה יהודי ושזו צריכה להיות החלטה שלי בלבד.
הדודה הביטה ביושבי השולחן ואני המתנתי בסבלנות לשמוע את מוצא פיהם, חושדת שגיסתו של צ'ץ' הדליפה את תוכן השיחה שלנו עם הדודה והדוד.
צ'ץ' התחיל קודם, ואמר שלדעתו ההתערבות של אורן חזן אינה במקום ואינה ראויה. אמנם ישנו במקורות את הסיפור של מעשה פנחס שקנאותו צוירה דבר חיובי. הוא לא בעד נישואי תערובת אמנם, אבל בימנו אנו, כך דאליבא דצ'ץ', התערבות כזו בחייו הפרטיים של אדם רק יוצרת שנאה וריחוק וזה לדעתו גרוע הרבה יותר.
משם הנושא התפתח ליעוד שיש לעם ישראל בעולם ושהילדים שיוולדו לזוג הנ"ל יהיו רק חצי יהודים. הדודה טענה שאין דבר כזה, אתה או יהודי או לא. אני הוספתי שמוזר לי מאוד שמצד אחד הם מדברים על "יעוד" שהוא משהו מאוד אבסרקטי אבל תולים אותו בגנטיקה פרופר. האם לאדם שנולד לאם שאיננה יהודיה יש "יעוד" שונה מכזה שנולד לאב לא יהודי? הם ציינו שזה לא תלוי בהכרח בגנטיקה ושלשם כך יש גיור.
אז סיפרתי להם את סיפורו של הקולגה השוויצרי שלי שלא היה לו שום קשר לישראל עד שהכיר ילידת באר-שבע שעתידה להיות אשתו. לפני שהתחתנו, היא ביקשה ממנו להתגייר, ולמרות שהוא לא אדם דתי הוא הבטיח שיעשה את זה רק כי זה מאוד חשוב לה. הוא אכן התגייר "אבל מאז הגיור, כבר לפני עשרים ומשהו שנה, לא דרכה כף רגלי בבית בנסת... אה, חוץ מבר המצוה של הבן שלי". האם אדם כזה חולק איתנו יעוד? האם הוא חולק יעוד שונה מילדיו היהודים?
"אז מה את חושבת על צחי ולוסי? באמת עוד לא שיתפת את דעתך" הדודה חשפה אותי.
אמרתי שזה בכלל לא ענייני ושהם צריכים לעשות את מה שטוב להם.
"את רוצה להגיד לי שאם אחותך תכיר בחור ערבי ותכיר אותו להורים... לא יהיה איכפת לך?"
"אם הוא בחור טוב, מתייחס לאחותי בכבוד והם מסתדרים היטב ביניהם... שיהיה להם בהצלחה".
כשהשעה התאחרה וצ'ץ' ואני התקדמנו לכיוון הדלת, התחיל לו סשן איחולים קצר בין ה"שבת שלום" הגנרי ועד לדודי שאיחל לצ'ץ' שיזכה להתארח אצלם בקרוב יחד עם אשתו וזה השיב לו את שביעות רצונו מהברכה ב-"אמן" ואז פנה הדוד אלי בחיוך ואמר "וגם את, בואי לפה עם בן הזוג שלך, שנכיר אותו קצת".
וגם - כאן
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: