אתמול קיבלתי תזכורת לכך שסופר מרקטים בארץ ממש מבאסים אותי.
עד כה די ניסיתי להמנע מלהגיע אליהם ע"י הבאת אוכל מהעבודה או רכישת מספר מצומצם של פריטי מזון מAM:PM ליד הבית.
אתמול הייתה הפעם השניה מאז שנכנסתי לדירה.
אני מתגעגעת למוצרי המזון בארץ השיכורים.
אני מתגעגעת לפירות שניתן למצוא שם וכאן הם בגדר אקזוטיים או יקרים להחריד (פירות יער, אננס טרי, מלון מסוג honeydew צהוב שאף פעם לא נתקלתי בו בארץ).
אני מתגעגעת לאיכות של הירקות.
אני מתגעגעת למחירים ההו כה הגיוניים שניתן למצוא בלידל.
ואז הבנתי משהו נוסף.
תכננתי לקנות אורז וכמה ירקות ולהכין סיר שיספיק לי לכמה ימים.
פעם נהנתי לבשל אבל אתמול פשוט לא היה לי חשק. ניסיתי לחשוב למה זה קורה ולאן נעלמה הבחורה שהייתה מתחילה לאפות או להעמיד סירים באמצע הלילה לא מרעב, אלא מפרץ יצירתיות.
המסקנה?
זה לא אותו הדבר כשאין לי מישהו לבשל עבורו. תמיד נהנתי לראות איך פיץ נהנה מהאוכל שאני מכינה ולעתים אף מנסה ללמוד את המתכונים שזה אך אילתרתי.
לעיתים הייתי קוראת לו למטבח שיבוא לעזור, מקטרת שאני תמיד מכינה עבורו בזמן שהוא יושב בסלון כמו שייח כשבעצם זה היה סתם תירוץ. הייתי נהנית מחברתו, מהאופן המגושם בו הוא ניסה לעזור ומהמוזיקה שהוא בחר שהייתה בוקעת מהרמקול שחיכה לנו דרך קבע במזווה. וגם הוא, כמדומני, היה נהנה כשהייתי מחמיאה לו על כישורי הסו שף שלו וכשהייתי תוקפת אותו מאחור בחיבוק ארוך ונשיקות.
זה נורא חסר לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: