בלוגהה

ביום הראשון הגרון טיפונת הציק לי, הודעתי למחליפת בוס שתכין את עצמה לכך שאולי לא אגיע למחרת. היא אמרה לי לקחת קלגרון ולהפסיק לקטר.

ביום השני הרגשתי קצת יותר חולה, אז כבר החלטתי שאני לא אהיה חולה, שאין לי עצבים לזה. אפילו הלכתי לרקוד אחרי העבודה בשביל להוכיח לעצמי שאני לא נותנת לקצת צינון לגמור אותי. רקדתי נורא, הזכרתי לעצמי בפעם העשירית שאסור לי לעשות הפסקות כאלה גדולות. הלכתי לישון לקראת שלוש בבוקר.

ביום שלמחרת התעוררתי מאתיים פעם לכמה שניות או דקות בכל פעם. מזלי שלקראת חמש הייתי ערה מספיק בשביל להתקשר ולהודיע שאני חולה ושלא אגיע למשמרת הערב. המחליפה איחלה לי שארגיש טוב ואמרה לי לשתות תה. החזרתי שאני מרגישה שאני עולה באש ולכן אני אפילו לא יכולה לחשוב כרגע על תה אבל אולי יותר מאוחר אשתה נסטי.

היה לי חום, הרגשתי רע, חזרתי לישון והתעוררתי לגמרי רק בסביבות 23 בלילה וגם אז לא באמת היה לי תאבון.

לקראת היום הבא התאבון התחיל לחזור, גם החום נעלם ורק השיעול המגעיל נשאר. התלבטתי ובסוף הלכתי לעבודה. ומזל.

היה כל כך הרבה בלאגן שיצא שלאחר ההפסקה חזרתי לעבודה באחת בלילה ויצאתי רק כשהיא נגמרה- שבע וחצי שעות מאוחר יותר. מחליפת הבוס אמרה שהיא מרגישה לא נעים שנטחנתי ככה, אמרתי לה שאם לא הייתי חולה ביום האתמול וישנה כעשרים שעות רצוף לא הייתי עומדת בזה. 

קיבלת שובר הוקרה, כיף לי.

החופש התחיל ביום שישי בבוקר בעצבים. מאמי נסע כהרגלו ללימודים עוד לפני שחזרתי לדירה ומשם המשיך להורים והשאיר לי פח מלא זבל. חברה ששאלתי אותה אם תרצה לרקוד איתי בערב אמרה שתכף תחזיר תשובה ולא עשתה זאת. פצע שהיה לי בשפתיים התחיל להציק לי. הלכתי לישון.

הוא העיר אותי כדי לשאול אם אני רוצה שהוא יחזור כדי שנעשה משהו לכבוד הוולנטיינז, למרות שאמרתי לו שאני לא באמת מחשיבה את היום הזה למשהו מיוחד. אני עוד הייתי בעצבים עליו בגלל הפח ובגלל התחושה המגעילה שהתחלתי איתה את הבוקר ואמרתי לו שאם הוא כבר אצל ההורים שישאר שם ושיצא עם החברים שלו. הוא התעקש אבל אני יותר והוא נשאר. התעוררתי במוד של פסיב אגרסיב. הצצה בוואטסאפ גילתה שהחברה ההיא עדיין לא החזירה תשובה. היא התנצלה על כך בתגובה לנזיפתי ושאלה אם עושים משהו במוצ"ש. אמרת לה שלא יודעת ולא איכפת לי. הפצע שהיה לי בשפתיים הזדהם ונראה כאילו נדבקתי בהרפס והוא די סגר על התוכניות שלי לצאת.

הצצה נוספת בוואטספ גילתה כי המשמרת שעבדה שאותו הערב הייתה צריכה תגבור. ממש הצטערתי באותו הרגע שלא התעוררתי מוקדם יותר כי אז הייתי הולכת ולפחות עושה כסף במקום לתת לכל העולם לעצבן אותי ולחרבן לי את מצב הרוח. 

אין כמו חופש בו אני עסוקה לכעוס על החבר שלי, על חברות שלי ובעיקר על עצמי, ושהשניים הראשונים אפילו לא יודעים מזה.

סופסוף אחרי הבחינה, הריח של החופש הוא מענג לגמרי. פתאום אני מבינה שכל הדברים האלה שקיטלגתי בראשי תחת הכותרת "דברים שנורא כיף לי לעשות אך הם גוזלים זמן שבו אני יכולה להספיק עוד תרגיל" הם ברי ביצוע עכשיו ולכן גם מושכים פחות לעשיה עכשיו. 

אתמול הבנתי שערבי יום ~ליין אירוויזיון~ ראשון ורביעי ~סלסה במקום אדיר~ הולכים עוד יותר לשדרג לי את מצב הרוח, המסקנה הזו התרחשה כשהייתי בדרך לאירוע חברתי, דבר שלעצמו לא קרה כבר יותר מדי זמן. 

אבל התענוג הזה לא ישאר יותר מדי זמן.

היום מאמי נסע כל הדרך מבית הוריו כדי ללוות אותי ליום הפתוח באוניברסיטת תל אביב.

ביקרנו בעמדת הרישום והסכם שלי גבוה מספיק כדי להתקבל (פליז פליז שהמבחן האחרון לא יהיה בציון הרבה יותר נמוך משנדמה לי).

התחנה הנוספת הייתה בניין הפקולטה עצמו, שם שוחחתי עם אחד הפרופסורים שהיו נחמד להפליא שענה לי בסבלנות על השאלות שנותרו לי.

וכעת נראה שזה רשמי, אני עומדת להרשם לפתוחה כדי לקבל כמה שיותר פטורים שיעניקו לי מרחב תמרון בהמשך כשאשוב לארץ ואלמד בתל אביב.

אם הכל יתנהל כמתוכנן דברים אמורים להסתדר ממש טוב עבורי. 

ואם זה לא מספיק אז היום יש גם סלסה!