בלוגהה

זהו, סיימתי (בהצטיינות) את תקופתי כקורסיסטית בטכני ועכשיו עוברים לפלמחים. מחר היום הראשון שם ואני מגיעה לבסיס בלי תג יחידה או אפילו צ'ונגיות, כך שזה נראה כאילו אני עוד טירונית, אני אפילו לא בטוחה שהאוטובוס שעליו אני מתכוונת לעלות מחר הוא זה שאני צריכה. את רוב השירות שלי אני אמורה להעביר שם, כך שאני מקווה שהאנשים שם יהיו נורמליים כמו שהבנות שלמדתי איתן בהנדסאים אומרות ושהתפקיד עצמו יהיה מעניין ולא שוחק מדי. עד כמה ששמעתי משם ומטייסות אחרות אין לי הרבה מה לדאוג. בכל מקרה אני אופטימית.

היום היינו אצל סבתא שלי. נדמה לי שהפעם האחרונה שהייתי אצלה הייתה בשבת הראשונה שיצאתי הביתה, כלומר עוד בטירונות. בפעם ההיא אחיותי ואני לימדנו אותה לשחק אסהול ושיחקנו כולנו, היא ניסתה ללמד אותי משחק אחר שהיא הייתה משחקת עם סבא תמיד בשבתות ולא הצלחתי להבין את החוקים, ביקשתי ששבוע הבא כשאבוא היא תסביר לי שוב, ובאמת התכוונתי להגיע, אבל כאמור לא באתי אליה מאז, פרק זמן של כשלושה חודשים.

אחרי חמישים וחמש שנות נישואים לסבא שלי, ברור שקשה לה מאוד וזה גם הגיוני שכמעט כל דבר שהיא אומרת קשור לימים האחרונים לפני פטירתו או לאיזה מקרה שאירע לו פעם, אבל- ואני יודעת שההשוואה הזאת היא קצת אידיוטית- אני לא יכולה שלא להשוות אותם אלי ואל החבר האהוב שלי. אנחנו לא נשואים, חברים הרבה הרבה פחות זמן, ואפילו לא חיינו מספיק זמן כדי לבלות יחד מחצית משנות הנישואים שלהם, ובכל זאת המחשבה שמשהו שכזה יקרה לאחד מאיתנו, פשוט מכניסה אותי למן אווירה דכאונית בכל פעם שאני חוזרת ממנה הביתה. אני יודעת שהישיבה בסלון דומם והצפיה שמישהו יבוא לבקר כדי להעביר את הזמן ולהפיג חלק מהמחשבות היא תהיה בסופו של דבר מנת חלקו של הרבה מאוד אנשים ובכל זאת... טוב, מספיק עם זה כרגע, אני מקווה שיש לי עוד מספיק זמן...

לחיי ההתחלות חדשות וסופים שהלוואי ולא יגיעו.

הזמן ממשיך, לא עוצר לאף אחד. בנתיים רואים באופק את סוף הקורס (תאריך סיום משוער, 27 לחודש) ואת חודש היומיות המיוחל, מנסים להתגבר על תחלואי הגוף וחושבים מחשבות חיוביות, הכל כדי שהזמן יעבור מהר ונעים יותר.

בין אפריל של פסח ויוני של שבועות יש את מאי שנוצר בו חג חדש, הוא חל כשבוע עם שלושה ערבי שבתון, חג האירוויזיון שמו.

כמה שאני שמחה בכל פעם שהטקס מתקרב, והשנה יש שלושה, מה שמשלש את החגיגה. נורא מתחשק לי לכתוב את הדעות שלי על השירים, על התלבושות ועל מי העתיק ממי וממתי, אבל אין לי כח לכתוב את כל זה ואני בטוחה שלאף אחד אין כח לקרוא פוסט ארוך בנושא. רק אציין שהפייבוריטים שלי הם שבדיה עם זמרת האופרה המעולה שנראית כמו טרנסקסואל או לפחות כמישהי עם זרועות שריריות מדי ופנים שנמתחו יתר על המידה ומולדובה שהתהדרו בתלבושות אתניות צבעוניות ומגניבות ושיר מקפיץ וקצבי, אם מתעלמים מהעשרים שניות הראשונות של השירה המוזרה שלה.

השיר שלנו לא רע בכלל ויש לו סיכוי להגיע למקום מכובד. לא שזה משנה משהו כי בשיטה החדשה העולים האוטומטיים לגמר הם ספרד, אנגליה, צרפת, גרמניה והמנצחת. זהו, נעצור כאן.

אז בנתיים נמשיך להיות אופטימיים, ולזכור שבקצה המנהרה יש אור שמש של חופים ברזילאיים.