בלוגהה

משהו שכבר מזמן רציתי לכתוב עליו ואף פעם לא יצא לי לגשת אליו.

אתם.

כן כן, כל הכינויים המומצאים האלה שמופיעים אצלי ברשימת הבלוגים הקבועים, כל אותם שמות שאני רואה שמבקרים אצלי ואני אצלם, מעין מעגלים של אנשים שמבקרים אחד אצל השני בחגים, מכרים של מכרים.

איכשהו, תפסתם פינה קטנה בנפשי. לחיי היומיום של חלקכם אני מודעת יותר או פחות אבל איכשהו כולכם שם וכשאני נכנסת לעריכת הבלוג הזה אני תמיד "אדרוש בשלומכם" ואבדוק אם עדכנתם משהו ואם יש דבר חדש שהייתם רוצים לשתף איתי ועם אחרים שכמותי שבנקודה קטנטנה ווירטואלית בלב איכפת להם מכם. אני מודה שבאופן אישי אני מתחברת יותר לאלו הפייטנים והמלנכוליים ואולי בגלל עובדה זו שמח לי לקרוא שדבר טוב מתרחש בחייכם.

בתקופה האחרונה אין לי גישה מסודרת למחשב ולכן פעמים רבות לוקח לי זמן רב עד שאני מגיבה על דברים שנכתבו אצלי או לחלופין דברים שהייתי רוצה לומר לכם נשארים אצלי בבטן אבל תהיו בטוחים שאני קוראת ועוקבת, משתדלת להזדהות ולחזק כשצריך ואפשר.

שתכירו.

החלטתי להרגע קצת, ולקחת את הדברים איתו באיזי. אחרי השיחה שניהלנו אז לא דיברנו יומיים ואז הוא התקשר, אמנם בקולו היה ניחוח קלוש של דריכות אבל היא כמעט ולא הייתה מורגשת ובכך הוא הוכיח לי שוב שאני לוקחת את הדברים ברצינות גדולה בהרבה ממנו ושהנטיה שלו לאופטימיות ולא לחפור עד מוות כל דבר כנראה הופכת אותו לאדם שבריאותו הנפשית טובה בהרבה משלי.

אחרי הכל, הוא זה שאמר שעכשיו הכדור בידיים שלי ונראה שהוא אחלה פרטנר למסירות.