בלוגהה

נסענו המבורגר ואני לטיול. כמה ימים בקופנהגן כסיפתח, שישה לילות רוויי אירוויזיון בשטוקהולם שלפחות עבורי, היוו את החלק העיקרי של הטיול הזה ואז כמה ימים במיורקה כדי להרגע מהטירוף. כשאני אומרת טירוף הכוונה היא כמובן האקסטזה והיציאות בכל ערב ליורו קלאב ולהופעות ונסיון לתת לגרון הצרוד שלי אפשרות להחלים ע"י לגימת קוקטיילים על החוף. הטירוף שלו הוא שהוא הסכים לנסוע איתי בכלל בפעם השניה ברציפות. מה הוא חשב לעצמו, הסטרייט הזה?

אתם יכולים לתאר לעצמכם שחווינו וראינו הרבה במהלך השבועיים האלה אך אני רוצה לציין אנקודטה קטנה שקרתה דווקא בסיום החוויה- בטיסה חזרה לארץ השיכורים.

בחלק האחרון של הטיסה שמנו לב שהטייס מאחר להנמיך את המטוס, ואפילו מגביה אותו ופונה אנה ואנה מדי פעם. נו טוב, אולי סתם איחור, ככה זה שטסים בלואו-קוסט.
גם כשסופסוף ירדנו מהגובה הנחמד והשמשי של מעל העננים אל המיקום הנמוך יותר של בתוך העננים הרגשתי שמשהו לא בסדר. בד"כ זה עניין של כמה דקות עד שיוצאים מהצד השני של חוצץ העננים העבה ומתחילים לראות את הקרקע ואת מזג האוויר המחורבן האופייני, אבל הפעם נשארנו בתוך העבים הסמיכים פרק זמן של כחצי שעה.
למה לעזאזל הטייס מחכה? תהינו שנינו כשיקירי מציץ בשעון ומצחו התקמט בדאגה. גם ככה אנחנו מתעכבים בנחיתה.
הסתכלתי סביבי והיה נראה כאילו אף אחד אחר לא מודאג. אולי הכל אצלי בראש?

עד שסופסוף היינו נמוכים מספיק כדי לראות משהו, לקח לי בדיוק עוד רגע כדי להתמלא בחרדה- שדה התעופה ממוקם בעיר הבירה שהיא גם עיר חוף, בד"כ המראה הראשון שנגלה מבעד לאפור הוא ים ולאחר עוד כמה דקות מתחילים לראות את קו החוף הסלעי, בניה צפופה וכבישים מפותלים. במקום זאת, מבעד לטיפות הגשם הניתכות על השמשה ראיתי ירוק של שדות חרושים עד קצה האופק ובתי חווה מועטים. בן זוגי רכן לעבר החלון והציץ החוצה במשך רגעים ארוכים, כמוני הוא לא זיהה את הנוף והחליט שהטיסה הוסתה כי כנראה שמזג האוויר נוראי במיוחד לכיוון שדה התעופה השני בגודלו שנמצא בצדה האחר של המדינה. ההסבר לא היה נשמע לי הגיוני במיוחד- אם מזג האוויר כזה גרוע, יהיה הגיוני יותר אם ננחת כמה שיותר מהר ולא שנמשיך לטוס הלאה ומצד שני, לא היה לי הסבר טוב יותר בעצמי.
בזמן שבן זוגי החל להתמרמר ולהתבאס על כך שנצטרך לתפוס אוטובוס לנסיעה ארוכה של לפחות שלוש שעות, לי רצו בראש תסריטי אימה. אולי הטיסה נחטפה על ידי איזה ארגון פסיכי כמו דעא"ש? או שאולי בכלל הטייס שלנו אובדני ושכולנו עומדים להתרסק ("ולאן המטורף הזה מכוון? אין כאן גורדי שחקים ובטח שלא מגדלי תאומים. על הקרקע! כולנו פשוט ננמיך עד שנתרסק באיזה שדה שומם ויקח מלא זמן עד שמישהו ישים לב שזה קרה!"). ושוב הבטתי סביבי ונראה שאף אחד לא מודאג. מה קורה איתכם, אנשים? אולי תתחילו להלחץ כבר?!

עד שסופסוף נחתנו, ולא היינו בטוחים איפה, נשמעה קולה של הדיילת בכריזה "ברוכים הבאים לעיר הבירה!" פתאום ראינו מבנים בשדה עם שם העיר עליה באותיות גדולות ועדיין היינו מבולבלים, אף פעם לא הגענו במסלול כזה. עברו עוד כמה שניות עד שראינו ניידות כיבוי אש ואנשי הצלה עד שהבנו מה קרה. מאוחר יותר הצצנו בלוח הנחיתות וגילינו שכעשרים טיסות באותו היום התעכבו, חלקן כמעט בשעתיים. מסתבר שאחת הטיסות באותו הבוקר נאלצה לשוב בחזרה לאחר שהתגלתה דליפת שמן מאחד המנועים וזה כנראה אילץ את הטייס לנחות במסלול אחר בזווית אחרת.

וזה היה סיומו הנפלא של הטיול שלנו. מקווה שמעתה כל ההתרגשות שלי תהיה על הקרקע ולא בין שמיים וארץ. 

ארבעה לילות בקופנהגן הערב הזה הוא השישי בשטוקהולם ואז עוד ארבעה בפאלמה דה מיורקה כדי להרגע מריגוש האירוויזיון הזה.

 במשך מספר הלילות האחרונים יצאתי ליורוקלאב כדי לרקוד ולהצטרד, ועל הדרך התיידדתי עם שני אירים, גרמני ושבדי מוזר.

הטיול הזה לא זול ( למרות שהפרוייקט מתחיל להכניס כסף וזה נחמד), אבל מלא בחוויות עם המבורגר יקירי, שמצטרף אלי לטירוף הזה כבר בפעם השנייה וזה למרות שהוא בכלל לא חובב של התחרות. זה אומר משהו כנראה. 

לראשי קשת מדליקה אורות עם מגני דוד, לגבי דגל גדול, על צווארי צעיף ורוד מהשנה שעברה בוינה. הפוסט נכתב מרצפת הגלובן, האצטדיון המארח השנה.

בהצלחה לחובי ולישראל.