בלוגהה

לך כפי הנראה הפרידה הזו הייתה קשה מלי וכואב ועצוב לי לאכזב אדם שאכפת לי ממנו. על עצמי אני מתבאסת שלא יכולתי לגרום לזה לעבוד מצדי ומקווה שהעובדה הזו רלוונטית לקשר הזה בלבד ולא שפיתחתי מאז הפרידה מהמיתולוגי איזשהו מחסום נפשי שידפוק אותי לגמרי. הלוואי  ושנינו נמצא אושר.

מאז שסיימתי את התיכון עברו שש שנים משמע הייתי יכולה בזמן שעבר להתחיל ולסיים אותו שוב. אך בעוד שמחשבה מוזרה זו חלפה גרמה לגלי הנוסטלגיה לסחוף אותי הלאה, הפייסבוק מוצף בתמונות של בנות השכבה שלי בטקס סיום התואר, תחת החופה או עם הילד\ה.

היתכן שבזבזתי את הזמן שלי?

נכון, בזמן הזה הספקתי להוציא הנדסאים, לחוות פרידה קשה, לסיים צבא ולצאת למספר גיחות בחו"ל אך רוב רוב הדברים הללו לא מקדמים יותר מדי בחיים. דיפלומת ההנדסאים אולי כן אבל אני רוצה להתחיל כבר וללמוד תואר ראשון ולעומת האתגר הזה התעודה נראית לי די סתמית.

הדשא של השכן ירוק יותר?

שנת 2012 מתקדמת והולכת ואני מוכרחה לסיים ולמחוק את כל סעיפי הרשימה (ראה בשול השמאלי) עד אז.

עניין המחשב החדש כנראה יפתר בטיסה לארה"ב ונושא רשיון הנהיגה  והרכב הם החמים כרגע על הפרק, במיוחד מאז שהבנתי שאם ארצה להצליח לתמרן איכשהו בין לימודים בבאר שבע, עבודה בקריית גת ומגורים במרכז או השד יודע איפה- אני מוכרחה להיות ניידת.

מקווה להצליח.

להצליח.

היינו ונפרדנו ושוב היינו וגם אז נפרדנו. בכיתי קצת וכאבתי וגם עכשיו משהו מתכווץ באי נוחות בבטן כשאני חושבת על מה שהיה, כשאני קוראת את הסטטוסים העצובים שלך בפייסבוק. דאגת לפרגן לי רבות כשהיינו יחד, טרחת לציין מדי פעם שיש לך רגשות אלי, בהמשך זה הפך ל"רגשות חזקים"וזו גם כנראה הנקודה שהכי כאבה לי- שדווקא בשיחה בה נפרדנו אמרת שככל הנראה אהבת אותי ושאתה מרגיש שיקח לך זמן רב להתגבר על מה שהיה בינינו.

ואני? נכון שלא נעים, ושהדאגה לשלומך קיימת אבל אסור לי להביע אותה מחשש שתבין אותי לא נכון ויכאב לך עוד יותר. ואתה מתבטא חופשי- כתבתי "כואב הלב", ביקשת שאמחק כי זה גורם לך להרגיש חרא ומאז מדי יום- יומיים ציטוטי שירים בודדים עצובים.

כן, הרגשתי אליך וגם ברגעים שמצבי הרוח השתלטו עלי וגרמו לחוסר סבלנות מצדי שהובילו לכמעט זלזול בך, הצלחת להפתיע אותי באינטיליגנציה הרגשית המפותחת להדהים שלך, מספר מילים קטנות שהגדילו אותך פלאים בעיני. הרוגע, כל הדברים שאמרתי לך, שאנשים אחרים היו נעלבים מהם אולי ואתה היית לוקח אותם בקלות אך ברצינות. הפתיחות שלך, ההקשבה והמוכנות לעשות את הדברים בדרך שלי. והמבט, אני לא חושבת שהבנת אפילו שהוא לא באמת קיים, אלא זו פשוט הדרך בה הבטת בי, העיניים שנראו כל כך עמוקות וחודרות.

אז עם כל המעלות שאני מונה אצלך, מבאס אותי שהדבר שהפריע לי בך הוא דבר "שטחי" כמו משיכה פיזית. אני חושבת שרק אדם מיתמם יגיד שאפשר לפסוח מעל המשוכה הזו מה גם שעד מהרה המצב הזה הכניס אותי ללחץ מצד עצמי של "להצליח" להימשך וכשזה לא היה קורה הייתי אומרת לעצמי שבסוף מתרגלים להכל והעיקר הפנימיות אבל בעצם למה לי להתפשר? אני עדיין צעירה ורק הגיוני שאחפש בן זוג שאמצא אותו מושך. בכלל זה נראה לי מצב לא נורמלי כי מדובר בעניין כל כך אינסטינקטיבי שאני מסוגלת להרגיש משיכה לסתם גבר שעובר ברחוב אבל לא לזה שצועד איתי יד ביד.

אז אולי עכשיו תבין למה אני מרגישה חרא, מצד אחד נקשרתי ומן הצד השני הרגשות הללו התערבלו בראשי בפרעות, מחד לא רציתי לפגוע בך ומאידך נראה לי לא סביר להשאר רק כדי שלא תפגע, הרי לך מגיע מישהי שתהיה אמיתית איתך ולי מגיע מישהו שאוכל להיות אמיתית איתו. ובכלל אם אני מודעת לכל הדברים הללו ועדיין מוותרת עליהם מה לא בסדר איתי? למה אני לא מסוגלת להנות מהטוב הזה ופשוט להנות איתך?

למרבה האירוניה, הרשימות פה לא מוכנות למחוק אותך. אז לעת עתה תשאר לא מחוק. הרי אמרתי והתכוונתי לכך שיש איזו פינה בלבי שתשאר שמורה לך.

אני מקווה שהבחורה הבאה שלך תדע להכיל ולהקרין בחזרה את כל הטוב שיש בך. באמת שמגיע לך.