בלוגהה

אמנם לא הראתי סימני חיים במשך כל החודש האחרון, אבל זה רק כי התעצלתי לגשת הנה ולציין את רשמי מהסיטואציות שנקלעתי אליהן. אה, וגם לא הייתי הרבה בבית, ככה שלא התעצלתי המון זמן.

יום ההולדת העשרים של חברשלי נחגג בתחילת החודש, ויצאנו שנינו לפאפאגאיו להעמיס את קיבותינו במזון ואת לבבינו באושר.

ידוע ונפוץ הוא כי במסעדה הזו נהוגה שיטת "אכול כפי יכולתך" אותה יש לנצל בקפידה, ואכן, לאחר כשעתיים של טחינה מסיבית, התחלנו להראות פרצופים שבעים על סף העומדים להקיא. ברגע פנאי שבין גיחות המלצרים, חברי פנה אלי ואמר "לא יודע, אני מתחיל להרגיש מלא. מבחינתי אני סיימ..." הוא לא הספיק לסיים את המשפט וניגש אלינו מלצר שאחז בידו נתח בשר גדול ועסיסי, ושאל "אנטריקוט?" עקב ההודאה שזה עתה שמעתי ועימה גם הזדהתי, המילים "לא תודה" החלו לעלות על בדל שפתיי אך עמיתי לסעודה הקדים אותי כשהרים קלות את הצלחת ואמר בקול מתחנחן "כן בבקשה!".

הברזילאי הזה פשוט לא יכול לעמוד בפני בשר!

ביום שישי אחד, לאחר שתמו שעות של שיעורים משעממים, עמדתי בחברת מספר בנות מכיתתי ששוחחו על הא ועל דא.

לפתע, פנתה אחת מהן אלי בחיוך ושאלה אותי "תגידי... באת היום עם חוטיני?" השאלה הפתיעה אותי בישירותה ולא הבנתי מאיפה זה בא פתאום, וכמובן שעניתי לה בצורה דיפלומטית ורהוטה "אה? אע? מ.. מה הקש.. כאילו.. מה זאת אומרת?" והיא בלי להתבלבל השיבה לי "לא יודעת, בבוקר זה היה נראה כאילו את לובשת חוטיני" חשבתי רגע על העניין ואז הבנתי והסברתי לה שחוויתי בבוקר וודג'י (wedgie) רצחני.

התחלתי לפסוע משם בתחושת נצחון על כך שהסברתי את המצב בצורה הגיונית, אבל לא לפני שצעקתי לעברה "ותפסיקי להתסכל לי על התחת!".

 היום באלופה הייתה סצנה בה תום שלייפר המעורער נפשית ואכול כדורי ההרגעה הָזָה שהוא רואה את סיגי, לה הוא הסביר שהוא מעוניין להתאבד. "אני רוצה לשמור עלייך" הוא אמר, ואחותי השנונה השיבה לו בחזרה "לשמור ממה? שלא תמות?"

ובלי קשר, אני נכנסת בקרוב שוב לתקופת מבחנים. אמנם קצרה, אבל המבחנים העם מאתגרים יותר.

אחלו לי הצלחה.