בלוגהה

ואולי אני חולת אלצהיימר?

ברור שהזמן הולך ומתקדם, מתקדם מלשון המילה "קדימה", אבל איכשהו הדברים זזים אחורה.

מוזר שעברה כבר יותר משנה במוסך ועדיין אני מרגישה חוסר בטחון היסטרי כשאני צריכה לעבוד לבד. אני פשוט הופכת למשותקת מפחד לטעות בכל דבר קטן. כשאני עובדת עם מישהו אחר אני יכולה לומר בבטחון יחסי מהם השלבים הבאים בעבודה, אבל כשאומרים לי לבצע זאת לבד אני די קופאת. אני בוחנת כל דבר מאתיים פעם, מוציאה ספרות לדברים פעוטים, הכל בשביל שלא אטעה, ובסופו של דבר העניינים זזים בצורה כל כך איטית ובלתי מספקת אם בכלל. כראש צוות מעירים לי שאני מעופפת מדי, חברים אומרים לי בחצי צחוק שצריכים לשלול לי את ההסמכות ואחרי כל זה אני עוד מבקשת דברים מהמפקדים שלי והולכת לישון שעה וחצי באמצע היום.

אני שונאת להרגיש לא מועילה ומוגבלת, שונאת להרגיש שאני לא טובה במשהו ומאוד בלתי ראויה. שונאת את ההרגשה שמעריכים אותי במוסך כאדם אינטיליגנט וכאחת שלא תדפוק את החברים שלה- שני דברים חשובים בכל מקום ולכל דבר, אבל בתכלס שזה העבודה עצמה הייתי מדרגת את עצמי כתת רמה. אוף.

כל היום הזה הרגשתי עייפות וחולשה נוראית והגרון מתחיל להתנפח. ישנה סיסמה שאומרת שצריך להקשיב לדברים שהגוף שלנו משדר, בד"כ אומרים זאת לאנשים שעובדים קשה מדי ולא יודעים לנוח. במקרה שלי לאחרונה אני קמה יותר הפוכה ומעוכה אחרי לילות של שש או שבע שעות שינה ודווקא בלילות שאני מנצלת את הזמן לדברים מועילים יותר והולכת לישון רק שלוש שעות אני קמה עייפה אמנם אבל אני יודעת שמדובר בעייפות מהסוג שמתפוגג עם הזמן.

אז אולי אני באמת צריכה להקשיב לגוף המאוד אמביציוזי שלי, מסתבר, ולהפסיק לכלות את זמני בשינה.

מרגיש לי מטומטם שמצד אחד זה המקום שלי לפרוק ולהוציא ומצד שני לא בא לי להוציא מדי, גם ככה אני מרגישה שאפשר לדעת עלי יותר משאני אוכל לדעת על אלו שמעניינים אותי, סוג של חוסר צדק שאני גוזרת על עצמי אבל גם סובלת מתוצאותיו.

טוב מספיק עם הטמטום.

גמר חתימה טובה, מי יתן והשנה הנכנסת לא תהיה מאכזבת וחסרת תועלת או שמחה כמו זו היוצאת.

אם תשאלו אותי, זה ממש מוזר שעם כל שטף המחשבות ששוצף לי בראש כשאני יושבת מול דף לבן כשעפרון בידי ואני יודעת שהדף הזה נועד להכילן, רק בשביל שאתן לכל התחושות המרחפות הללו ביטוי היד פשוט מסרבת לנוע- כאילו שלהפקיר את עצמי תחת לזרמיו הסוחפים של מפל מים זה מובן מאליו אבל לאסוף מעט מהן בכפותי ולתת להם ממשות, אחיזה קבועה זה מעל ליכולותי.

אותו הדבר קורה לי עם הבלוג הזה, רק שהוא שונה במובן שאפילו המחיקות והשירבוטים שאני נוהגת להוסיף בצדי הדפים לא קיימים כאן. אי אפשר לראות זעם שהתפרץ בקימוטים, את הלחץ שאני מפעילה בעודי חורטת מילים שאפשר לעקוב אחר עקבותיהם גם אחרי שניסיתי להעלים אותן. ראש מלא באוויר.

בפעם קודמת שביקרתי כאן כתבתי על כך שהחברות מתחתנות והולכות. ובכן, נכון לאז הייתה לי חתונה אחת ועוד חברה שהיה ברור שבקרוב בן זוגה יציע לה נישואין אבל זה לא היה רשמי עד אתמול בערב.

זה גרם לי לרגשות מעורבים. בהתחלה חברהּ התקשר וביקש את עזרתי בשמירה על האירוע בהפתעה ולמרות שלא שאלתי מפורשות במה מדובר היה די ברור לאן הוא חותר. באמת שהתרגשתי, כל-כך שמחתי בשבילה, הרי זה דבר שהיא רצתה זמן רב. מאוחר יותר טיפין טיפין התחילה התחושה של "למה רק לה מגיע, מה איתי?" ולאחריה הרגשה של מעין עידוד-נחמה של 'הנה מישהי שבאה מרקע כשלי, וכמוני היא עשתה בחירה לשנות את אירח חייה ולמרות הבלבול שהיה מנת חלקה היא מצאה את החצי השני שלה'. נכון לעכשיו אני בעיקר שמחה בשבילה אבל כן, אי אפשר שלא לקנא למרות שבכל מקרה אני לא מרגישה בשלה לחיי נישואין.

מצחיק איך ששנים אחזתי בבן זוג קבוע בעוד חברותי נותרו פנויות והנה בשנה שנפרדנו שתיים מהן עלו על מסלול הנישואין וישנה שלישית גם אצלה זה רק עניין של זמן. אני שונאת את ערבוב הרגשות הכל-כך מנוגדים האלה, גורם לי למן תחושה מוזרה בבטן, כמעט כמו בחילה.

לא ברור לי למה המבנה הנפשי שלנו כזה שדורש חיזוקים מהסביבה כל הזמן, עד כדי כך שאנחנו מוכנים למסד את חיינו עם אדם אחד שכביכול אוהב ומעריץ אותנו יותר מכולם, למה אנחנו מתאהבים עד כדי כך שנהיה מוכנים למסד קשר עם מישהו שנהיה מוכנים לעשות בשבילו יותר משהיינו למען עצמנו. יצורים עלובים.

ומהם החיים בכלל? האם הם עצם היותנו קיימים או רצף הפעולות שאנחנו מבצעים על מנת להעביר את הזמן עד מותנו- האם החיים הם מה שאנחנו עושים או מה שאנחנו מסתירים ע"י ביצוע כל אותן הפעולות? אני לא יודעת אם לכעוס על עצמי כשאני יושבת כאן וכותבת את כל הדברים האלה שיושבים עלי כי בעשותי זאת אני מבזבזת זמן שבו אני אמורה לעשות דברים שאני "צריכה", שהחלטתי שהם חיוניים עבורי או שאולי אני צריכה להיות גאה שאני מצליחה להוציא מעט מן הקיטור שהצטבר לי מעודף שימוש במח? למעשה אני לא בטוחה אפילו שאפשר לתאר את הסיטואציה כקיטור, אולי יותר כמו קיא שאין לי ברירה אלא להוציא וגם כשזה כבר בחוץ זה לא מפחית מתחושת הגועל שאני חשה.

נמאס לי לנדוד מבולבלת עם מח מבולגן, נמאסה עלי התחושה שאני מחכה לאותו אביר על סוס לבן ושרק הוא יצליח להרים אותי ולהחזיר אותי ליצור היותר בוטח ויציב שהייתי פעם. איך אפשר להפסיק את התחושה שחיי סובבים סביב משהו ענק שאני פשוט מפספסת, שאני חיה על מסלול טבעתי צר אופקים שלא מאפשר לי לראות את כוכב שבתאי הכביר שסביבו אני חגה? למה אני לא מסוגלת להינות מחיי דלי המשמעות כמו שאר השקיות האנושיות שסובבות אותי ביומיום? למה אני ממשיכה לנבור באדמה שלא תצמח לי כלום?

ראש השנה קרב לו. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שאני יכולה לאחל לעצמי הוא חוסר מעוף, צרות אופקים, טיפשות ושאר דברים מגבילים שכאלה, שנאמר "אין שכל אין דאגות" ואולי עדיף לי להגביל את חיי לגלגל אוגרים קטן, אותו אצליח לכבוש ולא הרבה מעבר לזה, שלא ארגיש דחויה שוב חס וחלילה.

שנה טובה.