What was meant to be, will always find it's way

עבר קצת יותר משבוע. והאמת? מרגיש לי כמו נצח.

לא מהסיבה הברורה שכל שנייה בלעדיו היא ארוכה. יותר לכיוון של האלפי דברים שהספקתי לעשות.

אני מרגישה איך השעות, הימים והחודשים אם לדבר בגדול מתמלאים לי בטירוף. כל כך הרבה להספיק, כל כך הרבה להשיג.

בשבוע וחצי קרה המון. התרסקתי, נסקתי, למדתי, בכיתי, צחקתי וניסיתי לחיות על הצד הטוב ביותר.

המחברות ממלאות את החדר, דפים שרבוטים הערות וספרים שמוטים נמצאים בכל מקום. העיניים טרוטות, הגרון יבש והפה משנן עוד נוסחה

ועוד תאריך. הכל נדחק במן כוונה לא כוונה לתת מודע. כבר הייתי פה. אלוהים יודע שזה לא מה שאליו אני צריכה לחזור.

ואני לא יכולה להסביר את זה לבן אדם היחיד שמבין.

אני לא רוצה לדחוק אותו לאדמה. קשה לי וקשה גם לו.

מה עושים עם כל החרא הזה בפנים?

אנשים לא יכולים להבין.