"זה כאילו שאחנו מדברים על מה שנעשה מחר, כשזה בעצם עוד כל כך רחוק"
זה פשוט מוזר כזה. כאילו המציאות והדמיון מתערבלים ביחד ואני כבר מפספסת עם החוצץ שמפריד ביניהם. הרגעים שאני הכי חיה בהם, זה בערב, בשעות הקטנות של הלילה. כשהכל מסביב שקט וחשוך, ורק האור של מנורת השולחן מאיר את החדר. הקול היחיד שממלא את החלל הוא קול המקשים המתקתקים עוד משפט, ועוד מילה ועוד געגוע.
מסך ההודעה מהבהב במשך שעות, כאילו כלום לא באמת מפריד בינינו פרט לכמה חוטי חשמל ומסך, ואנו רק מנהלים שיחת חולין על הא ועל דא וקצת על העתיד. בסופו של דבר, מילות הפרידה מגיעות יחד עם הבטחות וציפייה לאיחוד של מחר, ואז המסך נכבה והכל פתאום חוזר למציאות.
פתאום הטיולים לאור ירח שתכננו למחר נדחים לעוד כמה חודשים, והמרחק של הסנטימטרים הספורים ששרר בינינו גדל לפתע לקילומטרים אינסופיים.
זה כמעט אבסורדי איך בן אדם אחד משנה כל כך הרבה. אני לא חושבת שיש עוד מישהו בעולם שגורם לי להרגיש כל כך יפה, חכמה ושוות ערך כמו שהוא גורם לי להרגיש.אני לא חושבת שמישהו שמכיר אותי כבר שנים יכול לעודד אותי בעזרת סמיילי ומשפט קצרצר כמו שהוא מצליח.
אף פעם לא צחקתי כל כך הרבה, בכיתי כל כך קצת, ואהבתי את עצמי כמו שאני עושה בחודש האחרון. אף פעם לא הרגשתי כל כך מוגנת ובטוחה בזכות מישהו שבכלל לא נמצא לידי. זה מדהים איך שיש אנשים שנכנסים ויוצאים מחיינו ללא הרף, ולעומתם יש כאלה שנכנסים ומשאירים חוטם שאחריו אנחנו כבר לא אותו דבר.
ואל תגידו לי שזה לא אפשרי , לכל בחורה מגיעה הפנטזיה שלה. ונחשו מה, אני בדיוק מצאתי את זו שגורמת לי לחיות מחדש.
*אף פעם לא הרגשתי כל כך מוגנת בזרועות של מישהו. זה כאילו שהוא שם רק בשבילי.
מה לא הייתי נותנת כדי להרגיש ככה שוב*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
