זה היה פשוט מוזר, ישבתי, לצדי ישב בן אדם שבחיים שלי לא ראיתי, והנה הוא פענח בקלילות את כל נבחי נשמתי מבלי להניד עפעף.
אני לא בטוחה מה הרגשתי באותו רגע, תערובת של סקרנות פחד וכעס.
הרגשתי כל כך שקופה וערומה.
לא הייתה פינה בחדר שבה יכולתי להסתיר את המבט מהעיניים הנוקבות שקראו אותי כאילו אני אנציקלופדיה.
קשה לי להסביר את זה, אבל זה כאילו כל התדמית האישית שיצרתי לעצמי בראש נמוגה בשנייה כשהוא חשף את האני האמיתית.
את כל הפחדים, החששות, המעלות והדפקטים הוא פשוט פרס על שולחן קפה רעוע והשאיר לי את העבודה להתמודד עם זה.
שנאתי ואהבתי כל רגע ורגע.
מצד אחד הוא קילף ברגע את כל הדתמית הקשוחה שלי, את כל שנות המאמץ לשינוי שלי, זרק לים.
מצד שני, היה נחמד להיזכר איך הייתי פעם, לפני המוווון זמן. בעיקר מוזר, אבל נחמד.
לא יודעת מה אני עושה עם כל זה עכשיו, בכמה דקות איבדתי את עצמי לחלוטין, בדיקו כשחשבתי שהכל ברור וטוב לי.
הימים האחרונים עברו טוב, הרגשתי טוב עם זה שהוא לא כל כך חסר לי. אבל עכשיו, אני מרגישה שאני מתפוררת כי הוא לא כאן לתמוך בי.
אני מתגעגעת אליו כמו שלא התגעגעתי לאף אחד.
הכי מפחיד אותי זה מה שיקרה אחרי. אבל אני מניחה שזה סתם טיפשי להקדים את המאוחר.
יהיה טוב אני מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
