חזרתי. השבועיים האחרונים היו פשוט... גן עדן.
אין לי מילים לתאר את החוויה הזו. זה הרגיש כאילו עברו שנים ולא מספר בודד של ימים.
כמה שאני לא רוצה להיות פה עכשיו. לא חשבתי שאני ארגיש טינה גדולה שכזו.
אני מרגישה כאילו גזלו ממני את החברים, את האהבה ואת מקומי הטבעי והותירו אותי בשממה הזו פה.
עם אנשים שאני לא רוצה להיות, ועם חיים שאני לא רוצה לחיות.
אני לא רוצה לחזור לשגרה. אני לא רוצה לאכסן את החוויה הזו בתאי זיכרון עמומים באחורי הראש.
אני כל כך רוצה לחזור לשם. העיר המדהימה, הנוף, היופי, הבית ספר, האנשים, החברים והאהבה.
כיאה לדרמה קווין, הערב האחרון היה הכי משמעותי. המילים שנאמרו ממשיכות להדהד לי בראש ולהציף אותי
ספר בהרגשה חמימה ספק בדמעות כאב. אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי, זה היה אמור להיות פשוט מכאן אבל אני מניחה שאנחנו זה מקרה מיוחד.
להיות איתו הרגיש כל כך נכון. אחרי חצי שנה של חוסר מגע או שמיעת קולו, לא הייתה שום מבוכה ושום כלום. החיבוק והנשיקות פשוט זרמו.
הוא הבן אדם הכי מדהים שהכרתי אי פעם. מבפנים ומבחוץ. כל כך דואג, בוגר, אמיץ וגברי. סערת הרגשות שהוא מעורר בי עם כל מגע, הרעד בבטן עם כל נשיקה
והשמחה שפשוט זורמת בורידים כמו סם משכר שהשפעתו לא פוסקת.
אני לא רוצה להיות כאן. אני רוצה לחזור לשם אל כל הרגשות האלה.
צריך להיות ריאליים.
ich liebe dich
forever and ever babe
בבלוג זה
בכל הבלוגים
