What was meant to be, will always find it's way

אני מאוכזבת מכל האנשים סביבי. מאוכזבת מכל אחד ואחד שהיה ויש לו חלק בחיים שלי.

האמת, חשבתי שחברים תמיד שם. חשבתי שהם יהיו בשמחות ובדמעות ובכאב.

אז טעיתי.

בסופו של דבר, כל אחד דואג לתחת של עצמו. ואם הוא מבוטח מכל הזוויות האפשריות

הוא יפנה לשים מקלות בגלגלים של האחר.

כנראה הייתי תמימה כשניסיתי לראות את הטוב בכל בן אדם.

יש אנשים שאין בהם טוב.

ומרגע זה אני הולכת להחזיר באותו מטבע.

אגואיסטיות באה לי בקלות בלתי ייאמנת. נקמנות עוד יותר.

מה שהכי מטריד אותי כעת, זה מה יהיה אחר כך.

אני ואי וודאות לא הולכות ביחד,וגם לחוד אני לא מסמפטת אותה יותר מדי.

אז עכשיו הכל תערבות של דבש ולימון.

מצד אחד מתוק ומצד אחר חמוץ.

ומה יהיה אחר כך?

החופש הרחיק אותי מכל החברים, אבל אם לחפש דברים חיוביים בנימה אופטימית
מי שטרח לשמור על קשר שווה את אותה טרחה ומי שלא ... חבל.

אני לא בטוחה אם אני מאושרת מהמצב אבל הוא לא מציק לי, כי איכשהו יש לי אותו

והוא מפצה על הרבה דברים.

לא יודעת למה, אבל תמיד מחמם בלב לדעת שהוא יתחבר אפילו ב3 בבוקר בשבילי

ותמיד מעודד שלמרות שהוא רחוק, הוא מבין אותי יותר טוב מכל מי שנמצא כאן.

אז כאן נכנס המטרד של העתיד. עד לפגישה יש למה לצפות. בזמן הפגישה יש ממה להנות, ואחר כך?

אני לא רוצה להרפות ואני לא יכולה להחזיק.

מה עושים?