פעם חמישית אולי שאני מנסה לכתוב משהו. שלא לדבר על מספר הפעמים שניסיתי לומר את זה למישהו, אבל ברגע שאני פותחת את הפה המחשבות מתבלגנות, המוח נחסם ואני מוצאת את עצמי מברברת על כל הדברים בעולם העיקר לא על העיקר.
לאט לאט שוקע האסימון שזהו. שבועיים וזהו, אנחנו ביחד. כמה ציפיתי לרגע הזה, כמה ייחלתי לבואו. ועכשיו כשזה כל כך קרוב אני רוצה לחזור חזרה, כמה חודשים אחורה ולהישאר שם,עם כל הציפייה, אם כל הרגשות הפועמים, אם כל הגעגוע ועם המטרה הברורה שאני צועדת אליה.
הרבה יותר קל לי כשיש משהו לצפות לו. אני שונאת את החוסר ודאי, וזה בדיוק מה שאופף אותי.
אם כבר שפיכת רגשות אני אהיה יותר כנה. אני יודעת מה יבוא אחר כך, ז"א, כך ההגיון הבריא מכתיב לי, אני לא סוג הבן אדם ששוקע באשליות של שלמות מוטעית.
אני יודעת שבסוף האוקטובר, אחרי שנפרד לשלום, אחרי שאני אנשק ואתו בפעם האחרונה, המסע שלנו ביחד יסתיים.
וזו המחשבה הכי כואבת שיש. לדעת שהולכים על משהו שממילא יגמר.
לפעמים בהבזקי דכאון אני מצטערת שהכל התחיל. לא מהבחינה שהחוויה הייתה רעה, כי אם מהפחד של מה יהיה איתי כשזה יגמר. אני מנסה לדמיין איך הכל היה אם לא היינו מכירים, ואיכשהו הכל נראה לי ריקני ועגום וזה סתם מן מבט לעתיד שמצפה לי.
תכלס, מה בני נוער יכולים לעשות ממרחק כזה? לא הרבה. ככה חשבתי.
דקה לפני קניית הכרטיס עוד כירסם בי היסוס, מה זה כירסם, כמעט בלע אותי. הייתי שנייה מלבטל הכל, למחוק מספרי אייסיקיו ולהתחפר בכרית עד שהכל יישכח. עד עכשיו אני לא בטוחה שמה שאני עושה זה הדבר הנכון.
כמה שהוא חשוב לי. זה מפחיד אותי. התלות הזו. הרצון המטורף להיות עם אותו בן אדם. לחלוק איתו כל שנייה מהחיים.
כמה מפחיד אותי לחשוב על לאבד את הרגש הזה, לא רק אותו.
בעיקרון, מעבר לאהבה שיש לבן אדם, יש אהבה לרגש עצמו. אני לא רוצה לחזור לריקנות שהייתה לפניו. אני רוצה לחשוב על מישהו, לצפות למשהו. אני לא רוצה להרוג את מה שיש.
אני כל כך מפחדת מהרגע שאני אראה אותו עד שאני מעדיפה שהוא לא יגיע בכלל.
הכל נראה מושלם בדמיון שלי, אני לא רוצה את המציאות שתנפץ לי הכל.
אז מה יהיה איתי? =/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
