My way to Self-Realization

אני כמו פצצה מתקתקת..

אני רוצה אותך לידי.

פצצה מתקתקת..

השעון שלי דופק,

דופק חרישית,

אין איש שומע,

אין איש רואה,

גם לא אני,

אפילו לא אני,

אני מרגישה אותו בתוכי,

הפצצה מתקתקת,

פעימות הלב מאיצות,

אני חושבת עלייך,

עלייך לידי,

עלייך בתוכי,

שוב ושוב ושוב,

מהר יותר,

חזק יותר,

שוב ושוב,

בכל הכוח,

אני רואה אותך,

מחייך חיוך זדוני,

נהנה להקשיב לי,

מתפרקת,מתייסרת,צועקת,

צועקת ונהנת,

מאבדת שליטה,

ובאותה נקודת הזמן,

לא אתה, לא אני,לא אלוהים,

אף אחד לא נמצא בחדר,

רק עונג צרוף אחד בודד,

שיחרור הנפש,

שיחרור הגוף,

לא אהיה שולטת,

לא אהיה נשלטת,

חוסר השליטה הוא זה אשר ישלוט בנו,

לא אדע את שמי,

לא אדע את שמך,

לא תייסר אותי הידיעה,

חזק יותר,מהר יותר,

שוב ושוב ושוב,

בכל הכוח,

הפצצה תתפוצץ,

ולא יהיה שם כלום,

רק עונג אחד בודד,

אלמוני,מרצד,

רק עונג אחד בלבד,

אולי זו בעצם היא,

חירותי.

משמעותה של שיחה

שיחה בטלפון

לא שיחה של פנים מול פנים,

משמעותה של שיחה טלפונית כמעט אפסית היא,

בעייני אחרים,

לא נדרש הרבה,

כמה מספרים וsend 

והשיחה תתחיל מיד.

שיחת חולין איתך

מלוות בשיחות חולין עלייך

שיחת חולין אחת קצרה,

שיחת חולין של רבע שעה,

זה כל מה שביקשתי לי ביום הזה,

ובכל זאת,

כל כך הרבה מחשבות על כדאיותה,

של שיחה אחת,

שיחת חולין אחת קצרה.

כשהוא חשב יותר

היא הרגישה פחות

כשהוא הרגיש יותר

היא בחרה לתהות

כשהוא אמר שדי

רצתה היא עד מאוד

כשהוא אמר אולי

בחרה לברוח

לא להיות

כשהוא,רק הוא והוא בלבד

כשהוא החליט שהיא צריכה להיות לבד.

הרי הוא ורק הוא 

הרי הוא לא יכול לטעות,

כשהוא פתח הדלת

יכלה סוף סוף רק היא 

לבכות.

אני לא מסוגלת לספר לאף אחד שזה נגמר.

שנכשלנו,

שנכשלתי אני,

לא מסוגלת להרוג את מה שעדיין חיי בדמיונם של אנשים אחרי..

אולי בדימיוני שלי בעצם..

הפלה לקשר,פעם הפלנו עובר בן 7 חודשיים.. 

הפעם אנחנו מפילים עובר בן חודש..

בשתיהן קיים קושי.

אך לטעמי,בהפלה השנייה הקושי הוא מייאש ותהומי יותר..

כישלון שני הוא משהו שכמעט ואי אפשר להלחם בו,

לבד.

אני מרגישה שאני צריכה להקיא את המוגלה הזו מתוכי,

את המוגלה שאתה בתוכי,

רק אלוהים יודע כמה זה קשה בשבילי..

כמה שזה נראה בלתי אפשרי..

אני חושבת שכנראה שהאהבה שלי נועדה,

להיות בלתי ממומשת,בלתי מושגת,

כזו שלא מיצתה עצמה,

וספק אם אי פעם תמצה..

ראיתי את הסרט קוקו לפני שאנל,טרגי משהו,קוקו שאנל,אושיית אופנה בלתי מעורערת,ידעה משברים רבים בחיי האהבה שלה,

קוקו התאהבה בבחור בן המעמד הגבוה שהתאהב בה גם,בילה עימה,אך לא יכל להתחייב אליה מאחר וקוקו השתייכה למעמד הנמוך והתחייבות כזאת לא היייתה מקובלת באותה העת. אהוב ליבה של קוקו נישא לאישה אחרת,אך אהב את קוקו בכל ליבו,והמשיך להפגש איתה לעיתים דכופות,בו זכו השנים לממש את אהבתם,פעם אחר פעם. בדיוק שתכננו לעבור לגור יחד לחודשיים,נהרג אהוב ליבה של קוקו בתאונת דרכים.

קוקו שאנל,לא אהבה אחר מלבדו, היא הקימה אימפריית אופנה שממשיכה להתקיים גם שנים לאחר מותה,את חייה סיימה לבד,בבדידותה,אותה בדידות שידעה  מאז ומתמיד.

ואני משווה את עצמי בשיא חוצפתי לקוקו שאנל.. ואת אהבתינו שלנו לכזאת,ואת גורלי שלי לכזה..

יודעת שלא ארצה בו ומשלימה איתו טרם קרה.

כואב לי לוותר עלייך שוב.

כואב ולא מתגמל..

יודעת שלא אוכל לוותר עלייך בלי מימוש האהבה הזו..

פעם אחת לפחות,במובן הפיזי שלה..

אני רוצה אותך שוב,

גם אם זה ללילה אחד.

זה לא הלילה הראשון,זה גם לא הלילה אחרון,ושוב הם כאן,נדודי שינה.

אני מרגישה מאויימת מהעתיד,ומרגיש לי שאני מבזבזת את ההווה,כל כך הרבה דברים לא שלמים אצלי.

יש לי המון מטרות,לעשות תאוריה ואחריה להוציא רישיון,למצוא את המקום שלי במשרד ובבסיס החדש,לשוב ולתרגל יוגה ולחיות בצורה בריאה יותר,למצוא עבודה ולסדר את החור בכיס,להרשם לקורס עיתונאות ולהתחיל ולהגשים את החלום הגדול ביותר שלי-וזה כל כך מפחיד,זה הדבר הכי מפחיד בעולם.

אני כל הזמן רוצה\צריכה\אמורה-ומה עם מה שיש עכשיו?

עכשיו אין כלום?

לפעמים זה באמת מרגיש לי כיאלו עכשיו אין כלום.

אני תמיד מאשימה את הנדודי שינה,שבגללם אני לא מתפקדת כל היום.

והנה אופס זה שוב קורה,

נדודי שינה.