טוב. עשיתי את זה.

התפטרתי.

ולמה ישר באתי לכתוב על זה פה?

כי התחלתי לאכול כאפות באותה שנייה ששלחתי את הסמס...

עידוד עצמי:

-אני לא צריכה ללכת למקום שאני סובלת בו.

-אני לא צריכה שבוע לפני העבודה להיות בלחץ ולשנוא את עצמי ולחשוב שאני דפוקה.

-אני לא צריכה לפחד ממקום עבודה.

-אסור לי לעמוד בכזה לחץ בתקופה הזאת!!!אם אני אחזור לעשן???????

-אני לא הולכת לעודד מכירות של חיות מתות ולהתגאות בזה בכך שאני ארשום כמה מנות מתות מכרתי היום.

-בחורה בכלל לא צריכה לעבוד.

-בחורה צריכה להתחתן עם בחור שיכלכל אותה.

-אני ממש לא צריכה להרגיש נחותה בחברת אנשים מהעבר שלי.

-אני לא צריכה לשלשל כל בוקר של העבודה מרוב לחץ.

-אני אמורה להרגיש כאלה רמות של חרדה רק אם אולי היה מדובר במסעדה שלי....מה כל כך אכפת לי?

-עכשו אני מבינה יותר את הבעיה שלי עם עבודה.

-אני לא צריכה להתבייש בציפורניים שלי או בשערות של החתולים שלי בגלל שהמקום רציני...

-זה לא עבודה לכל החיים אז אני לא צריכה להשקיע בזה כל כך הרבה ולסבול ככה.

-תכלס אני רק צריכה עבודה זמנית ככה שאני צריכה לקחת את זה בקלות..זה לא המקצוע שלי.

-אני לא צריכה להתבאס שזאת העבודה האלף שלי...שעזבתי. שוב. אז מה אם אני לא מתמודדת עם בעיות כאלה? מה זה עסק משפחתי שאני צריכה להגן עליו? זה כולה עבודה זמנית. כשיש בעיות שצריך להתמודד איתם אני כן מתמודדת. חוצמיזה שאני עדיין ילדה ואני לא חייבת להתמודד עם כל החרא הזה...אז מה אם אני מגיבה ככה לעבודה כי בהרבה תחומים אני מגיבה בצורה של לברוח מהבעיה..בדברים אחרים אני מגיבה כמו גיבורה אמיתית שאני בטוחה שאף קוף שם במסעדה היה צריך להגמל מסמים ואלכוהול ולהתמודד עם אנורקסיה ואישפוזים פסיכיאטרים ופגיעה עצמית ודיכאון וחרדות וכל האקסים שלי ופגיעה מינית ומה לא...

-במילא אני מתחילה תכף פסיכומטרי ככה שהייתי צריכה לעזוב..

-אני מקבלת ביטוח לאומי בכל מקרה ככה שהחיים שלי לא תלוים בזה!

-אני לומדת יותר ויותר איך להגיד לא לדברים שלא מתאימים לי או שגורמים לי להרגיש לא טוב...פעם הייתי מתביישת להתפטר כי זה היה בשבילי לדחות את הבנאדם והרגשתי שתמיד אני צריכה לרצות את האדם שמולי. מה אכפת לי? אני צריכה לחשוב על עצמי! אין סיבה אני אעשה דברים שלא מתאימים לי וגורמים לי סבל....

-אז מה אם אני מרגישה יותר בנוח להיות טובה איפה שכולם לא וואו, ולא בא לי להתאמץ איפה שכולם טובים...אין לי איזה משאלה להיות סופר מלצרית..מעדיפה להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות...

למה כן כעסתי על עצמי?

-כי זאת העבודה האלף שאני עוזבת.

-כי החזקתי מעמד רק יומיים.

-כי זו התנהגות המנעותית שעלולה להתפתח לעוד יותר הפרעת חרדה.

-כי אין לי אומץ להתמודד עם כאלה דברים.

-כי אולי עם בנות מהבצפר שלי לא היו עובדות שם לא הייתה לי בעיה בכלל...

-כי כל עבודה שאני עוזבת אני מרגישה יותר חסרת יכולת לעבוד....

-כי מה הייתה הבעיה שלי לעבוד שם בכלל??

-כי איך אני אגיע רחוק בחיים אם אני אפילו לא מסוגלת להחזיק בעבודה?

עכשו יהיה לי קשה להיות שוב בלי עבודה..בלי מחויבות....אני מקווה שאני אחזיק מעמד עד שיהיה לי שוב משהו לעשות....למצוא עבודה כרגע נהיה לי יהיה מטופש כי אני הולכת לעשות פסיכומטרי בכל מקרה...עוד חודש מעכשו....טוב בקטנה..נראה מה יהיה! אני אשתדל לא לקחת את זה קשה.