אני אוהבת את הדברים המוזרים שקוראים.
הדברים האלה שכשאתה מסתכל על עצמך אתה לא מזהה, אבל למישהו מהצד שמכיר אותך יהיה קל מאוד לראות.
משהו שאתה לא יודע שקיים בך בכלל, אבל בשביל השני הוא כלכך מאפיין אותך ומזכיר אותך.
הלוואי והיינו יודעים בדיוק מה קיים אצלנו בתת מודע.
תמיד מנסים להיות מודעים לדברים המורכבים, כל פעם עולים על מורכבות אחרת, מפתיעים את עצמנו ב"יכולת" שלנו לשים לב,
חושבים בלב שהשתדרגנו ושפעם לא היינו שמים לב אף פעם למשהו הזה...
אבל לפעמים הכול פשוט נמצא בדברים הכי פשוטים, שנמצאים, כמה שהמשפט הזה חרוש אבל ממש מתחת לאף.
הרגשתי את התחושה הזאת, התחושה שלא הרגשתי הרבה זמן.
היא הייתה חסרה לי בהרבה סיטואציות, חיפשתי אחריה...
היא חזרה אליי.
מתחת לכל המסיכות וכל הדברים שמראים לאנשים ביום יום, יש לב שרוצה שוב לחוות את אותה ההרגשה.
הניצוץ הזה...אומר לי משהו. אני מנסה לחפש משמעות מנסה להבין למה הדברים התגלגלו כך.
אבל אולי מצד שני הוא גם אומר לי שאני טיפשה. טיפשה כי אני כלכך קיטצ'ית ונופלת בפח של עצמי.
תתעוררי ילדה. את סתם רוצה להאמין שלדברים יש סוף טוב...
כי ככה היו מספרים לך וככה תמיד קורה בסרטים ובאגדות, המציאות אחרת.
הסוף יהיה טוב כשאני אקבע אותו, ומצד שני גם לא. כי ככה אני אשאר מפונקת כל החיים ולא יהיו לי הכלים להתמודד עם קשיים.
ככה, כשמצפים ומתאכזבים, צורת הגוף שלך נבנית. האישיות מתייצבת.
אף אחד לא ממש יכול להבין למה התכוונתי, אפשר לקשר את זה להמון מצבים וסיטואציות בחיי.
אני מניחה שכל מי שקורה פה ומכיר אותי טוב ינסה לקשר את זה לדברים המובנים מאליו ... דווקא לא.
הגוף אף פעם לא משקר. יהיו ערניים לשפת הגוף של האנשים סביבכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
