תמיד אנחנו בטוחים שהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היא נוראית. כל עולמינו מתהפך ואנחנו נכנסים ללחץ ולעצבים ורק מתבאסים ושואלים תמיד למה זה מגיע דווקא לנו... עד ש..רגע. פתאום מבינים שאנחנו פשוט מפונקים ולא יודעים להעריך את מה שיש לנו ומתעסקים בטפל ולא בעיקר. גם אם לא הכול הולך בדיוק כמו שרוצים ומצפים, לא סוף העולם, וממש לא סיבה להתבאס ולאכול תלב. תהיו עצובים רק כשבאמת יש לזה סיבה, ואני לא מתכוונת לסיבות כמו לרצות נעליים מאוד אבל בדיוק את המידה שלנו חסר, אלא סיבות אמיתיות. בכל יום אנשים מתים. בכל יום מישהו מאבד יקיר כלכך קרוב לליבו. בכל יום אנשים נפצעים, מאבדים רגל, יד. בכל יום אנשים חולים במחלות שמשנות להם את החיים...
אנחנו פשוט דור של מפונקים שיושב כל היום מול הטלוויזיה ומטייל בקניון..ואלה הטרגדיות שלנו. וזה פשוט עצוב. כלכך הרבה שטחיות סביב מקום שקוראים בו בכל רגע נתון דברים איומים בסדר גודל עצום.
כלכך הרבה פעמים אני מרגישה שאני חיה בבועה שלי, וזה בסדר. כי כל אחד חיי בבועה שלו. אבל יעניין אותי מאד, לחיות פעם מזווית ראייה של מישהו אחר. תחשבו על זה רגע. מישהו שנכנס לאותו חדר שאתם נמצאים בו, ולנו יש מחשבות ותהיות על דבר אחד שעברנו ולו..יש מחשבות ותהיות על דבר אחר לגמריי...והתחושה שלו היא שונה לגמריי ומה שהוא אוהב ושונא אחר לגמריי, והמשפחה שלו כלכך שונה משלכם... פשוט עולם אחר. וכל אחד חיי בעולם שונה לגמריי. מצחיק שיש ויכוח בין שני אנשים וכל אחד בטוח לפי ההשקפה שלו ולפי הדעה שלו שהוא הכי צודק, והשני אידיוט ולא מבין כלום מהחיים שלו. ובאותו הרגעים ממש, כששניהם מתווכחים, מי שמתווכח ועומד מולו בטוח שהוא האידיוט שלא מבין.
כל אחד ממהר להתנשא ולחשוב שהוא יודע טוב יותר ושהוא עבר יותר הרבה דברים מהאחר בשביל להבין. כל אחד אוהב לרחם על עצמו ולחשוב שהכי רע רק לו..
צריך להתעורר. הרבה אנשים צריכים להתעורר. הקטע הוא שאי אפשר לשים להם שעון מעורר..כי כל אחד חיי בעולם אחר לגמרי משל עצמו ולכל אחד נופל האסימון (אם בכלל) בזמן שאי אפשר לצפות וגם לעולם לא נבין. מעניין. פשוט מעניין איך תחת קורת גג אחת, יש כלכך הרבה נפשות שלכל אחת מהן סיפור חיים אחר שונה לגמריי. דעות אחרות ושום דבר לא דומה ולא מתקרב בכלל אחד לשני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
