אני יודעת שיש סיכוי אף אחד לא באמת יקרא את זה , אבל תענתם [וזה באמת נכון ,] שאני לא מעדכנת הרבה .
ויש סיכוי שאתם שוכחים דברים .
אז ישבתי על זה דיי הרבה זמן , והעתקתי מלא קטעים חשובים מהסיפור,הכי חשובים ומעניינים לדעתי .
מוזמנים לקורא ולהזכר 
"איך זה קרה ?" שאלה בר לפתע , אחרי דקות של שתיקה . אנחנו הבטנו בה בלבול .
"איך כל זה קרה לנו ? איך מכמה בנות בנות 15 שרק רצו חופש קצת פחות שגרתי , הגענו למצב הזה ?"
"זה באמת חופש לא שגרתי " מלמלתי .
-
"היי לירון ," אמר דניאל כשנכנס לחדרו שוב .
פותח לו את החלון , מסדר לו את המיטה , מסדר לו את השיער .
"אתה יודע ? אני חושב.. שאני .. שאני מתאהב ,אל תיחנק לי , כן אני מתאהב , אתה בטח צוחק עכשיו , כי אני-מתאהב ? זה לא הגיוני מה ? " צחקק . " נכון שאתה יודע שבדרך כלל הייתי אחד של סטוצים , אבל זה השתנה .. היא שינתה אותי , ואני בעננים , ולא אכפת לי מכלום .. אני .. אני מרגיש אליה משהו , והוא חזק . "
-
"את יודעת , " אמר מביט בנוף , "המקום הזה מסמל בשבילי הרבה , זה המקום שהייתי בא אליו בכול פעם שהיה לי רע , קשה או עצוב , סתם שהייתי צריך לחשוב או להתפרק . זה המקום המיוחד שלי , הגלים המתנפצים , והנוף הזה .. הם פשוט היו עוזרים לי להירגע , אף פעם לא הבאתי למקום הזה אף אחד , הוא היה רק שלי .." הניצוץ המיוחד הזה בעיניו , מימי לא ראיתי כזה .
"אז .. למה הבאת דווקא אותי לפה ?" שאלתי בלבול , עדין קרובה אליו , מסניפה את ריח הבושם שלו , מרגישה את חום גופו , הוא הפנה את הראש חזרה אלי , והיינו ממש קרובים .
"כי את.. את כ"כ מיוחדת בשבילי , וריציתי לחלוק איתך את זה , ושכל פעם שיהיה לך רע , תוכלי לבוא לפה , בכל פעם שתצטרכי לחשוב , ושלא תהיי בטוחה , תבואי לפה , את תוכלי לחשוב פה , ולסדר את הראש " אמר קרוב אלי .
"אתה .. אתה כ"כ מיוחד , בחיים לא פגשתי מישהו כמוך .." אמרתי מביטה בעיני .
הוא לא הוסיף מילה ..הוא הביט בי לרגע בחיוך והתקרב אלי , שפתיו רפרפו על שלי , ליבי דפק כ"כ חזק , הרגשתי כל נשימה שלו , ואז הוא נשק לי בעדינות , שפתינו השתלבו אחד בשנייה , זאת הייתה נשיקה מדהימה , הוא הטה את ראשו והמשיך לנשק אותי , כשיד אחת נוגעת לי הלחי , וידו השני כרוכה סביבי .
-
" זה קרה כשהייתי בן 6 , עברו מאז כבר 10 שנים , הייתי ילד בגן . כשהייתי קטן תמיד הייתי בוכה בבוקר , כשאבא היה מביא אותי , ידעתי שכשאני אכנס לגן , אני לא אראה אותו עד הבוקר למחרת . הוא תמיד היה חוזר מאוחר , לכן הזמן היחידי שהיה לי איתו היה בזמן שהיה לוקח אותי לגן , תמיד הייתי בוכה ורוצה שהוא לא ילך . פחדתי שהוא לא יחזור יותר . הוא .. הוא סיפר לי גם הוא היה בוכה כשהיה קטן כי תמיד פחד . שיום אחד , אף אחד לא יבוא לקחת אותו מהגן ..הוא תמיד פחד כשראה שסבים שלי מאחרים לקחת אותו מהגן , והבטיח לי שהוא יבוא לקחת אותי , שאני אראה אותו היום , שהוא יהיה הראשון שיבוא לגן .. הראשון שיהיה שם .." את הסוף היה לו כ"כ קשה להגיד .הרגשתי את הקושי שלו .
הבטתי בו מחכה לדעת מה קרה , מה קרה באותו יום , לפני 10 שנים .
"אבל הוא לא בא , וכול הילדים כבר יצאו מגן .. ואני עמדת וחיכיתי בשער בהתלהבות , האמנתי שהוא יבוא .. עד אחרון הילד עמדתי שם עם חיוך , עד שהבנתי שהוא לא יגיע .."
"למה הוא לא בא ?"
"הוא מת , זה למה " פתאום הוא נהיה אדיש .
"מ..ה?" גמגמתי בלחש .
"באותו יום , הוא מיהר לצאת מהעבודה , בגללי , ומת בפיגוע שהיה בחנייה בבניין העסקים, הוא מת בגללי "
הזיכרונות התחילו להציף אותי , פתאום נזכרתי מה קרה פני 10 שנים , פתאום נזכרתי במה שכ"כ ניסיתי להכחיש . כל הטיפולים הפסיכולוגים לא עזרו , שום דבר לא עזר .
-
"מה כבר נשאר לי בחיים האלו ?" שאל דור ביובש.
"מה לא ! אני לא מבין מה עובר עלייך, יש לך משפחה נפלא , חיים נפלאים , עבודה, אתה עומד להתגייס לצבא, ויש לך שלל של מעריצות ,מה עוד אתה רוצה ?" שאל כלא מבין .
"אהבה" ענה קצרות והביט בנוף. עומר שתק והרגיש אשם .
"אתה תמצא אחת ."
"אני מצאתי אותה , כבר מצאתי אותה . והיא הרסה אותי ,לא נשאר לי כלום. כלום. מה חשבת אתה? שכסף ובנות יעשה אותי מאושר? ממש לא ." הוא נאנח בעצב והביט בדור קצרות .
"האמת שכן. חשבתי שכן , אני מבין שטעיתי . אבל אתה לא יכול לוותר על החיים , אתה פשוט לא יכול , מאות אלפי אנשים נלחמים מידי יום על החיים שלהם , הם משתוקקים לחיות ולהיות בריאים ,ואתה פשוט תשליך את זה לפח ? פשוט תראה לכולם שזה מה שאתה עושה עם ההזדמנות שה' נתן לך , להיוולד בריא ושלם ,זורק אותה?"
"בדיוק , להם מגיע לחיות , לי לא . תיראה אותי , לא מעריך אפילו את זה ." אמר בייאוש ועצב .
"אני מבטיח שיהיה בסדר ,רק תנסה , אתה תצליח , אתה לא יכולה להתייאש עכשיו , אני בטוח שיש איזה מישהי שכבר הסתכלת עליה, מישהי הרבה יותר טובה מנגה, מישהי שתאהב ותכבד אותך בחזרה , ואם לא , אז קדימה העיר מאלה הכאלו !" הוא ניסה להשריש בדור מעט הבנה .
דור חייך קלות , " האמת שיש משהי "
"נו את רואה !" אמר בשמחה , " זאת כבר סיבה להמשיך ולהיאבק "
דור זז מעט מהצוק . "אולי אתה צודק ." הוא הביט למטה בפחד. הם שתקו לרגע .
-
"את חושבת שאת לא המצוקה ?" פנתה אלי גלית .
"לא , אני לא במצוקה , זה לא עניין של מחשבה , אני בסדר גמור , ואני לא איזו פסיכית שצריכה פסיכיאטרית שתנתח את המצב שלה ."
"קודם כל , את לא פסיכית ואף אחד לא אמר את זה .." אמר בנחת , כנראה שהיא רגילה לתגובות האלו .
"אז למה את פה?" התפרצתי.
"אני פה כדי לעזור לך זה הכול ."
"אני לא צריכה את העזרה שלך. " עניתי בחוצפה.
"את חושבת שאת בסדר? את חושבת שהכול תקין אצלך ? את מאושרת?" היא התעלמה ושאלה.
פוגעת בנקודה רגישה שלי . סובבתי את ראשי לצידו השני של החדר, כשאני עדין שוכבת על המיטה ללא יכולת לקום בניתים .
"או.קי " אמרה וקמה למראה חוסר שיתוף הפעולה שלי.
"אם זה מה שאת רוצה .. אז בסדר, תישארי פה . הרי כמה זמן את תחזיקי, במצב שלך , הכי טוב , אני נותנת לך שבוע, וזהו. " אמרה בקשיחות .
ולי, הדמעות כבר החלו לצאת . רציתי לצרוח להגיד שאני אחיה , שאני בסדר, שאני יכולה הכול , לקום ..לחייך לשמוח , אבל כל זה לא קרה. הייתי משותקת וחסרת כל תנועה ושמחה, מרותקת למיטת בית החולים.
"שבוע.." לחשתי .
"כן, לא יותר מי זה , וגם אם תחיי , זה יגמר מהר מאוד , אני הכרתי הרבה בחורות כמוך שהיו עקשניות ובחרו לא לשתף פעולה , את יודעת איפה הן עכשיו ? הן בבית הק- "
"די כבר!" התפרצתי , לא יכולתי לשמוע יותר .
"הקברות " היא המשיכה מתעלמת .
"את לא מבינה הא?" יבבתי בבכי . " את לא מבינה שאני לא יכולה לעשות אם זה כלום , זה יותר חזק ממני ,אני .. אני רוצה לחיות , אני יודעת שכן , אני רוצה לזוז, אני רוצה לקום מהמיטה הזאת , אבל יותר מכול , אני רוצה להיות רזה, את יודעת כמה חלמתי להיות רזה? כמה סבלתי . את לעולם לא תביני . הכאב הזה שמצטבר בך , בכול פעם שאת רואה מישהו רזה לידך , אם זה ברחוב , בים , בבית , בטלוויזיה, במחשב, בעיתונים , זה שם , כל הזמן ! ואין לי מה לעשות אם זה.. אני פשוט לא יכולה יותר, הדבר היחיד שרציתי בחיים וחשבתי שבגללו אני אהיה מאושרת , הורס אותי , לאט לאט , אני נהרסת , אני יודעת שאני אמות , שזה יהיה הסוף שלי, אף אחד כבר לא סובל אותי, אני מרגישה שכולם שונאים אותי , אפילו האדם היחיד שהיה אמיתי ואוהב .. נטש אותי ואמר שאכזבתי אותו , נמאס לי כבר לאכזב את כולם , נמאס לי לאכזב את עצמי , אבל אין דרך חזרה , ואני בחרתי בדרך הזו , ואני אשמה . רק חיפשתי אושר..שמחה . " מצאתי את עצמי פורקת את כאבי מולה . והיא ישבה והקשיבה , לכל מילה.
-
"אני שמח שהתעוררת, " שמעתי את קולו אומר בקשיחות .
"דניאל .." אמרתי ברכות ובשקט.
"חשבתי שסמכת עלי ,באמת חשבתי.." הוא לא הביט בי .
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בלבול . עייפה.
"אני יודע , וכולם יודעים . "
"יודעים מה?" שאלתי בפחד, הלב שלי פעם חזק.
"אל תנסי להסתיר את זה, זה נגמר. " אמר , בחיים לא שמעתי אותו מדבר ככה, היה משהו אחר בקול שלו, מאוכזב,כועס.
"אני לא מבינה ,"אמרתי בלחץ כשעיניי מתמלאות דמעות ,"אני באמת לא מבינה.."
"את יודעת? חשבתי שאת שונה, שאת מיוחדת . אכזבת אותי. " הוא ישב על הכסא מולי , ולא האמנתי שאלו היו המילים שלו, הבן אדם היחיד שהאמין עלי , שהתייחס אלי כמו שצריך ,עכשיו אני כלום בשבילו ,אכזבת אותו, הוא רק חשב שאני מיוחדת , רק חשב.
"אני באמת לא מבינה" דמעות זלגו מעיני .
"אין טעם לבכות . " הוא לחש.
"מה עשיתי לך? אני לא מבינה, תסביר לי !" הרמתי את קולי , מתמלאת דמעות .
"הם כבר יסבירו לך אם את כ"כ לא מבינה במה טעית , רק רציתי לדעת שאת בסדר. " אמר והתרומם .
-
"ליגל " הוא אמר בשקט .
והיא לא האמינה שדווקא הוא מגיע .
הוא חיבק אותה והיא נרתעה .
"ליגל אני.. בבקשה , אני מצטער. " הוא אמר והיא לא התכוונה לסלוח .בחיים .
"על מה אתה מצטער הא ? על כך שהשארת אותי ואת אמא לבד ? על זה שנתת לו להרביץ לנו ? שעזבת אותנו ? שפשוט נסעת יום אחד ?! השארת ילדה בת 11 ואימא מוכה להתמודד עם זה לבד.והלכת ." אמרה בקולה הרועד .כמעט ופורצת שוב בבכי .
"את לא יכולה להאשים אותי ..אני-" הוא התחיל לומר .
"בטח שאני יכולה ! אני לא מבינה מה אתה עושה פה הא ? חשבתי שאתה שונא את אבא , שאתה לעולם לא תחזור לפה. שאחרי 4 שנים זה בכלל לא משנה לך אם אני מתה או חייה " אמרה בזלזול .
"זה לא ככה . זה בכלל לא ככה . " אמר בשקט בולע רוק .
"אז איך זה הא?! איך היית מסוגל שרון ..איך .." היא אמר חנוקה כבר . חנוקה .
"את לא מבינה , שלא יכולתי להתמודד עם זה . לא יכולתי לראות איך הכול מתפרק , איך אנחנו מתחילים להתפרק , איך אבא חוזר ושותה . איך אמא בוכה בכול לילה. איך אבא מרביץ ..." הוא נעצר כשקולו נשמט ממנו , " זה היה יותר מידי , ליגל , יותר מידי " דמעות התחילו לנזול ממנו .
"ואיך אתה חושב שאני הרגשתי הא ? " היא לא חיכתה לתשובה והסתובבה ללכת .
הוא תפס בידה ואמר , "ליגל , בבקשה לא . אני מצטער , לא התכוונתי .. אנחנו עדיין משפחה , אפשר לתקן את זה "
היא השתחררה ממנו " לא אתה זה שאבדת את הילדות שלך בגיל 10 " אמרה והלכה מישם .
-
"תיראי מה הבאתי לך " היא התעלמה ממה שאמרתי והוציאה מהתיק הגדול את המצעים שלי , הבגדים שלי , הדברים שלי.
"אלא לא המצעים שלי ,זה של..שלה " מלמלתי בעצב.
"אני יודעת , חשבתי שאולי תרצי להרגיש אותה קרוב אלייך ברגע כזה " אמרה בשקט ולטפה את המצעים .
"את חושבת שניראה אותה שוב ?" שאלתי בעצב . הגעגועים אכלו אותי כבר . הצטערתי שלא הייתי מספיק טובה אליה , שרבתי איתה , שכעסתי עליה , שקנאתי בה . הייתי נותנת לה הכול , העיקר שתהיה פה .
"אני מקווה ילדה שלי , אני מקווה "
-
היססתי לרגע , נשמתי עמוק ופתחתי את עיני .
ראיתי את הדבר הכי מכוער שיכולתי לרואת .
דמעות החלו לרדת מעיני .
אני לא מאמינה שזאת אני .
עיני הביטו בפני שהשתקפו במראה .
דמעות עגולות ירדו ממני .
המראה שלי היה נורא כ"כ , כ"כ לא מה שרציתי להיות .
עיני היו אדומות ונפוחות , שקיות שחורות הופיעו מתחתן . הן היו כואבות ונפולות , עצובות .
שמחת החיים בפני נעלמה , כלא הייתה .הייתי חיוורת כ"כ עצובה , פני התמלאו דמעות .
שפתיי היו יבשות ושערי היה שבור ויבש .העברתי את ידי על שערי בעדינות , וידי התמלאה שיערות יבשות ובהירות .
נבהלתי כ"כ.
נגעתי בפניי , בתקווה לגלות שהם לא שלי , שזה סתם חלום רע .
המגע של ידי בפני , היה קר וחלש , הייתי כ"כ חלשה , אפילו הרמת יד נטלה ממני מאמץ .
הייתי מפוחדת כ"כ , יבבתי בלחש , כשהדמעות לא מפסיק לנזול ממני . זה הרגיש לי כמו דם .
-
"אני מצטער " שמעתי אותו אומר פתאום . והורדתי את ידי , צוטטתי לו , למרות שידעתי שזה אסור .
"אני מצטער על מה שגרמתי לך , אם רק הייתי יכול להחזיר את הזמן אחרוה .. " הוא נאנח .
ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר . כיווצתי את הסנטר והקשבתי בקפידה .
"אבל..אבל... עשיתי את זה מאהבה , רק מאהבה , אומרים שבאהבה ובמלחה הכול מותר .. לא ? " הוא נאנח, " אני יודעת שזה לא תרוץ על זה שכמעט הרגתי אותך ובגללי את עכשיו בקומה , אני יודע " אוזני נזקפו , ולא האמנתי למשמע אוזניי , חסמתי את פי עם ידי , כדי לא לעשות רעש .
"נאי כ"כ מצטער , אבל זאת היא אשמה , זאת רק היא , הכול היא , היא כשפה אותי " אמר בכעס .
הייתי מבולבלת , והחלטתי שהדבר הנכון עכשיו הוא ללכת , אבל רק רציתי לרואת את פניו , הייתי חייבת לדעת במי מדובר . וזאת באמת הייתה טעות .
פתחתי קלות את הדלת , וצצתי עם ראשי .
ראיתי פנים עדינות וגבריות , עינים ירוקות דומעות , קארה מסודר ורטוב, ואף קטן .
זה לא.. זה כן . זה אדם !
-
"תקשיבי רגע , זה לא מה שאת חושבת .. זה לא מה שקרה " הוא ניסה שוב ושוב ולהסביר לי שזה 'לא מה שאני חושבת' .
"נו , אז מה קרה ?" שאלתי .
"זה הכול התחיל בגללה , היא סנוורה אותי , והייתי עיוור , רק רציתי את האהבה שלה , לא היה אכפת לי מה יקרה , רק רציתי את החום שלה, את הקרבה שלה , לא היה אכפת לי מה יהיו התוצאות , ומי יפגע, העיקר שהיא תהיה שלי .. וזה עיוור אותי , ולא הבנתי כמה טעיתי .." היא דיבר בכאב משפיל את ראשו , נזכר בדברים הכואבים .
באותו רגע , לא יכולתי לכעוס , לא יכולתי להתעצבן , לא יכולתי . אני מכירה את ההרגשה הזאת מקרוב , גם אני סובלת , גם אני ביקשתי חום , גם אני מאוהבת. גם אני טעיתי .
דמעות אחדות הופיעו בעייני .
"את לא מבינה נכון ? אבל זה הדבר הכי נורא שיכול להיות , ולא משנה מה עשיתי ..היא עדין לא הסתכלה לכיווני , הייתי רק חבר , חבר אחד מתוך מיליונים , לנצל . ונתתי לה לנצל אותי , היא השתמשה באהבה שלי ..וסתם . היא רק רצתה שאני אכאיב לו .. ואז זרקה אותי , כמו סמרטוט , שברה לי את הלב .." הוא עצר לרגע , הוסף מחדש את נשימותיו .
ולי כבר ירדה דמעה , שנאלצתי למחוק במהירות . את עושה דרך חדשה , אין לך רגשות , ואין לך אהבה , לאף אחד היא לא מגיעה .
"אני מצטער, טעיתי , ועל טעויות משלמים , אבל אני לא .. אני אוהב אותה ." הוא אמר בלחש ושתק שתיקה ארוכה .
"למה..למה היא ביקשה ממך לעשות דבר כזה ?" שאלתי מזועזעת .
"אני לא יודע , פשוט עשיתי את זה ."
"את פשוט דפוק בחיי , מי זאת ?" שאלתי בכעס.
"נ.. " הוא התחיל להגיד והתחרט במהירות " מה זה משנה? "שאל בבלבול .
"לי זה משנה . " עמדתי על שלי. אומנם לא ידעתי מה אני הולכת לעשות אם כל המידע הזה , וכל השיחה הזאת רק גרמה לי לחשוב על דניאל , אבל הייתי חייבת לדעת . לדעת את האמת .
"זה לא משנה ." הוא אמר והשפיל את ראשו.
"בסדר, אם ככה את רוצה את זה " אמרתי והתקדמתי אל הדלת .
הוא תפס את ידי בחוזקה .
"קוראים לה נויה " אמר , כשמבטו מתעקש לחדור עמוק לעיניי .
'קוראים לה נויה , נויה , היא זרקה אותי, כמו סמרטוט , רק רציתי את אהבה שלה ..זה הכול בגללה , הייתי עיוור ..קוראים לה נויה..נויה, וטעיתי .. היא עיוורה אותי , ועל טעויות משלמים . זרקה אותי , קוראים לה נויה..שברה לי את הלב , לנצל , רק לנצל , הייתי חבר, אחד מיתוך מיליונים .. נויה . '
ברגע אחד ,פתאום הכול היה מובן .
זאת נויה של דניאל . זאת שהוא מעדיף עלי .
-
"אני לא רוצה שתפסיקי לחייך אף פעם , תזכרי את זה, לא משנה מה יקרה , אני רוצה שתלכי בראש מורם ותחייכי ,תמיד ."
היא הביטה בו בבלבול וספק , כשהם מביטים אחד בשני , קרובים .
"איך אפשר תמיד לחייך ?" שואלת בבלבול .
"תמיד אפשר לחייך , אנחנו פשוט לא רוצים בזאת . " הוא מסביר .
"לא נכון . כשאדם עצוב , כשכאוב לו ,כשרע לו , כשאינו מאושר , הוא לא יכול לחייך . "
"הוא יכול , פשוט אין לו סיבה ." מסביר וממשיך . " ככה הוא לפחות חושב , תמיד יש סיבה לחייך , אתה רק צריך למצוא אותה "
"ומה הסיבה שלך?" היא שואלת .
"את .."הוא אומר ומתקרב אליה , הפעם היא לא נסוגה אחורה , היא מתקרבת אליו והוא נושק לה על שפתיה , נשיקה רכה וטעימה.
ידו מלטפת את פניה , וידו השנייה מצמידה אותה אליו . היא חובקת את צדדי גופו , נהנת מתחושת הקרבה .
הנשיקה הופכת לסוערת יותר , עד שהיא נפסקת .
הוא מתנתק ממנה ומחייך , והיא מחזירה חיוך .
"אני בהחלט חושבת שהסיבה שלך טובה " היא מודיעה ומושכת אותו שוב אליה , נושקת לו .
הוא עוצר אותה לרגע ומביט בה מקרוב בעיניים .
"בר, אני חושב שאני מרגיש אלייך משהו . " הוא מודיע .
היא נבהלת מעט , בכול זאת , לא היו לה הרבה קשרים רציניים בחיים , היא אהבה סטוצים .
"נבהלת ?" הוא שאל וצחק .
"לא..אני..לא ,מה פתאום ..אני ..נבהלתי?" היא ניסתי לצחוק באילוץ כשהיא מגמגמת .
"בר , אין לך מה להילחץ . אני רק מודיע לך מראש..שאני , אני כבר לא יכול בלעדיך " הוא אומר כשמבטו מחפש את עיניה האבודות , וידו מטיילת על שיערה .
-
הוא ישב על הספה , עיניו היו נפוחות
הוא התגעגע אליה , יותר מאשר חשב . הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב אליה .
אפילו לישון לא היה מסוגל , בכול פעם שעצם את עיניו , דמותה הופיע מחייכת ,צוחקת , בוכה , מלטפת , מנשקת , אוהבת .
עיניו הבריקו בעצב . זה באמת יהיה קשה לשכוח .
לשכוח את כל מה שעבר מאז שהכיר אותה , לשכוח אותה.
הוא התאהב בה . סוף-סוף הוא מודה . הוא מאוהב .
אבל אין כבר טעם , כל האמין . זה היה מיותר , זה היה כואב .
הוא צדק , אהבה זה באמת רק באגדות . אין דבר כזה באמת .
יש כאב ויש בגידה ,יש שנאה , אבל אין אהבה .
כרגע , הוא חש את הכול .
הוא רצה לשכוח מה הבטיח , הוא רק רצה לצעוק שהוא אוהב אותה .באמת .
אבל אסור לו , אסור לו .
"די , אתה צריך לשכוח אותה " אמר בלחץ , מעביר את ידו בלבול על שיערו . הופך אותו פרוע .
"זה במילא היה נגמר , כך או כך " מלמל שוב ושוב , זה היה התירוץ בקבוע .
הוא בעט בשידה והעיף את כל הדברים .
הוא כעס , ודמעות ירדו מעיניו .
קללות נפלטו בלחש וכעס מפיו . אחת אחרי השנייה.
"אני שונא את כולם , אני שונא את ה' , ואת הגורל " הוא מלמל בכעס והעיף את הכדור סל האהוב עליו .
למה בכלל הייתי צריך לפגוש אותה ?
למה הייתי חייב לראות אותה וללכת אחריה , לדעת מה קרה לה ? למה לא נשארתי אדיש , למה לא הלכתי ?
-
"דניאל .. שכבנו אתמול בלילה " היא אמרה לאחר כמה שניות בחיוך גדול .
הוא ישר אליה את המבט , חודר לעיניה ובוחן אותם .
"אנחנו מה ?!" הוא הרים את קולו .
"כן .. זה היה מדהים ."
"זה לא יכול להיות .. אני ואת ?! מתי .. אני לא זוכר את זה בכלל " הוא ניסה להכחיש.
"מ..ה זאת אומרת , לא זוכר ? אתה לא זוכר .. איך שאהבת אותי אתמול .. ונישקת את כולי .. ולאט לאט את הפשטת אותי ו- " היא החלה לספר את הסיפור בלהט .
"די ! מספיק !" הוא צעק.
"מה יש לך !? אפשר לחשוב שזאת הייתה הפעם הראשונה שלך או משהו , אני כבר יודעת שהיית עם חצי מהבנות בעיר . " אמרה טיפה בכעס ,כשקולה הצפצפני נשמע בחוזק.
"זה לא ככה !" הוא צעק עליה . "ומי את שתקבעי לי מה לעשות ?! אני בכלל לא זוכר דבר כזה , ניראה לי שבכלל אנסת אותי ." הוא אמר בכעס .
נויה כבר החלה להתעצבן .
"מי אתה חושב את עצמך , הא ?!"
"כנראה למישהו מספיק טוב , כדי שתרדפי אחריו יום ולילה, ואפילו תגרמי לו לעושת דברים כשהוא שיכור ולא מודע להם ." אמר באדישות .
"אתה באת לפה מרצונך !אתה לא זוכר שקבענו ?" היא ניסה לרענן את זכרונו .
"כן , אבל אני לא זוכר שרציתי אותך , אני לא זוכר ששכבתי איתך , אני בכלל לא רוצה לגעת בך ."
"כן , כנראה בגלל זה כל הזמן צעקת שם של איזה מאיה אחת .. 'אוי מאיה..אני אוהב אותך ..מאיה..' "היא החלה לחכות אותו בזלזול וכעס ..
"כוסרבאק נויה , תסתמי את הפה " הוא צרח עליה, היא באמת הצליחה לעצבן אותו .
"מה קרה, פגעתי בנקודה רגישה ?" שאלה בציניות .
"אני מזהיר אותך , הפעם כבר הגזמת , ידעתי שאת שרמוטה וכלבה , אבל תיראי לאן הגעת .." הוא מלמל באדישות ויצא מישם .
אולי מבחוץ הוא היה ניראה אדיש , אבל מבפנים הכול בער לו .
ונויה נשארה שם .
כל המסכות שלה כבר הוסרו , האיפור ירד , ואף אחד לא היה שם כדי ללעוג .
הדמעות החלו לרדת . נמאס לה כבר.
היא לא ברבי של משחקים , אז למה כולם משחקים בה ?
-
מה יהיה ?" שאלה בר בדאגה, הולכת מצד לצד בחדרה .
"באמת שאני לא יודעת , בכול מיקרה אחר , הייתה לי איזו מילה מעודדת .. אבל עכשיו , כלום " אמרה ליגל בקול חנוק , יושבת בלי תזוזה על המיטה של בר .
"תגידי שיהיה בסדר .." אמרה בר בייאוש .
"את זה אני לא יכולה להגיד .. אף אחד לא יכול ."
"אני יודעת..אוף " בר נאנחה ונחתה בייאוש על הפוף שהיה זרוק ברצפה.
"את צריכה להאמין בר, כשאנחנו נלך לשם , תבואי עם החיוך הכי גדול שלך , ואם כוח לעודד אותה, אסור לך להראות לה שגם את חלשה . "
"אבל .. איך ?איך לעזאזל ?!" היא הרימה את כולה וזרקה את הכרית בעצבים , ליגל השפילה ראש.
"בעוד שבוע אנחנו חוזרות ללימודים , אומנם זה אותו בית ספר ,אבל זה לא אותו דבר ..בגרויות , שכבה חדשה , תלמידים חדשים , מורים חדשים , הכול שונה וחדש ..ולא רק שאני לא מכונה לזה , מה עם מאיה ?" אמרה בלחץ .
"מה יהיה עם מאיה ?"אמרה בר, כשראשה מושפל למטה , קול כאוב יצא ממנה ופצע שתיקה.
-
ניסיתי להתרומם קצת , לקום , לשנות את התנוחה .
לא יכולתי לתאר את ההרגשה הזאת , את ההרגשה הקפואה הזאת .
לא יכולתי להזיז את האגן , לא יכולתי להזיז אותו .
סירבתי להאמין שזה נכון , הבטתי באמא בבהלה .
ניסיתי לזוז שוב ושוב , בלי להפסיק .
כלום לא קרה .
התזוזות לא הפסיקו , והדמעות המשיכו ביחד איתן .
צרחתי בכול גרוני ובכיתי בכול כוחי .
אמא ניסתה לשלוט בי , והרופאים ניסו להרגיע אותי .
"תעזבו אותי !!!!!!!!!" צרחתי . "תעזבו אותי " בכיתי .
"מאיה , בבקשה , מאיה תירגעי " לחשה אימי .
"אני, הרגלים שלי..אנ..נ ..."גמגמתי בבכי והבטתי בהם .
"הם לא זזות !!!!!!!!!" צרחתי ,"אני לא יכולה ל..אני לא .. "קולי נשמט .
-
"די אימא , מתי שהוא את תצטרכי להסביר לי את כל העניין , כבר הרחקת אותי ממנה , סבלתי מספיק תאמיני לי . הגיע הזמן לאמת ." הוא התפרץ בכעס .
הדמעות כבר החלו לרדת ממנה , לא היה לו נעים לראות את אימו , שהייתה יקרה לו מיכול , בוכה .
"אל תבכי " לחש וניגב את הדמעות שלה .
"זה קשור לאבא " אמרה בבכי וגמגום .
"אבא?" הוא הופתע כ"כ , הרבה זמן לא שמע את שמו .
"כ..כן "גמגמה .
"מה אבא? איך מאיה יכולה להיות קשורה לאבא ? " שאל בלבול.
"אני .. אני לא יכולה , לספר " היא הפנתה את מבטה אל התמונה שהייתה מונחת על הקיר , אהובה הופיע בה.
"די אימא, " ביקש באומללות , הוא כבר לא יכול לשמוע עוד התחמקות מצידה .
"שיגיע הזמן אני אספר לך הכול , אני אמרתי לך את הדבר הכי שוב כבר ,אתה צריך להתרחק ממנה , אתה לא יכול להיות איתה , אבא שלך לא היה מרוצה מהעניין הזה "
"על מה את מדברת לעזאזל ?!" שאל בכעס .
"אל תשאל כלום , אני מתחננת " אמרה בשקט וניגבה את הדמעות .
הוא לא רצה לפגוע בה ויצא מהבית בכעס .
היא נשארה שם , והביטה בתמונה , דמותו של אהובה חייכה אליה , והיא לא יכלה שלא להחזיר חיוך .
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^^^You could be so happy
