האם אהיה מאושרת ?

שלומי ומיטל הגיעו לבית החולים שוב , לאחר מנוחה קצרה בבית ונקראו מייד לחדרו של יעקב ,הרופא המטפל של מאיה.

 "על מה אתה חושב שהוא רוצה לדבר איתנו?" שאלה מיטל את שלומי בעלה , בדרכם לחדרו של יעקב במחלקה.

"לא יודע . אנחנו כנראה נשמע בעוד מספר דקות ." הוא נאנח וטקטק על דלתו של יעקב.

"יבוא." קרא יעקב מבפנים . הם פתחו את הדלת וחייכו חיוך עצוב בנימוס.

"היכנסו בבקשה , שבו .". הם התיישבו ויעקב פתח את השיחה ," טוב ,אתם בטח יודעים שלא סתם ביקשתי מימכם להגיע אלי..."

הם הנהנו , "קרה משהו ? מה העניין?" שאלה מיטל .

 "כן ולא , כמובן שזה קשור למאיה ." אמר והוסיף ,"היא איננה זוכרת מה קרה כמה שעות לפני התאונה במדרגות וגם לא מה שקרה בזמן התאונה עצמה, את זה אתם יודעים ."

 "כן," אמר שלומי , "יש שיפור?החמרה ?"

"זאת הנקודה,  אני לא רוצה שתספרו למאיה כלום בקשר למה שקרה וכך גם הסובבים אתכם. אנחנו מצפים ורוצים שהיא תיזכר לבד ותגלה בעצמה מה קרה באותו היום ." אמר בקולו הקשוח והענייני.

 "היא אמורה להיזכר לבד, בזמן הקרוב ?" שאלה מיטל בדאגה וחשד.

 "כן , וודאי . אני משער שזה מה שאמור לקרות בזמן הקרוב, אבל אין צורך לחוץ עליה או לגרום לה לנסות להיזכר , הפעולה הזאת רק תשפיעה עליה לרעה ותעמיס עליה מחשבות שהיא לא צריכה לחשוב כרגע, המצב שלה במילא איננו מזהיר נפשית . זה יבוא לבד , בזמן שזה צריך לקרות . "

 "בסדר, אנחנו נדאג שאף אחד לא ידבר איתה על זה הוא יזכיר את זה לידה ,תודה דוקטור ." הסכים שלומי .

מיטל עדין הייתה מודאגת , "מה עם הטפולים שלה ? הם לא היו כבר אמורים להתחיל ?" שאלה בחשד שנית .

הרופא הסס בתשובתו , "אני חושב שלך ולבעליך יש על מה לדבר ." אמר והעיף מבט קצר על שלומי , רואה את פניו הבהירות מחווירות עוד יותר ואת עיניו הבהירות בורחות ממבטיה של אישתו .

 "על מה אתה מדבר ?" שאלה בגמגום , לא מבינה למה הוא מתכוון ולמה שלומי איננו עונה על תשובתה .

 "אני אשאיר אתכם לבד, " אמר יעקב ופנה אל הדלת , יוצא ממנה וסוגר אותה אחריו.

 "שלומי ," פנתה אליו מיטל בקול שבור ומאוכזב , "על מה הרופא דיבר ?" שלומי הרים את עיניו אליה, לא יודע מה נכון לומר.

 הוא לא רצה לשבור אותה לגמרי , הרי הימים האחרונים , היו נוראיים בשבילה . הוא פחד שהיא תתמוטט לו לגמרי , שהיא לא תוכל לשאת את זה.

הוא התקרב אליה , "מיטלי, אני מצטער שלא סיפרתי לך את זה קודם , חשבתי שאולי היה עדיף להסתיר את זה בינתיים ."

 "על מה אתה מדבר ?" קולה כמעט ונשבר ודמעות מאימות לפרוץ החוצה בסערה .

"הטיפולים לא יעזרו,מיטל ." אמר בקול שקט . היא שתקה .

"מה זאת אומרת ?" שאלה לבסוף , כשהיא לא מעזה להביט בעיניו, כאב לה יותר מידי והדמעת כבר ירדו מעצמן.

"שום טיפול לא יעזור למאיה, הסיכויים שהטיפולים יצליחו שאופים לאפס. הבת שלנו נכה , לצמיתות. "

נויה ואדם , ניצלו כל רגע של סוף החופש, בעשיית דברים משונים ומטורפים .

ככול שאדם היה קרוב לנויה – הוא רק הרגיש כמה הוא אוהב אותה . באמת ובתמים.

לא היה ניראה שלנויה היה אכפת , היא הייתה עסוקה אך ורק בעצמה , וחלק קטן שניסתה להסתיר חשב על דניאל , חלק כואב. היו להם כ"כ הרבה דברים לשנות ,והשנה ,זה הולך לקרות .

 וכך בעצם , עמדה להתחיל השנה בשביל כל אחד מהם .

והיום הזה הגיע , היום הראשון של תחילת השנה החדשה , ה1 לספטמבר .

"בררררררררררר !" נשמעה צעקה מחרישת אוזניים.

לבר זה לא ממש הזיז , היא קברה את הראש עוד יותר עמוק מתחת לשמיכה וניסתה בכול כוחה לשקוע שוב בחלומות נעימים .

"בר ! נו באמת , עוד לא קמת ?! את רוצה לאחר גם ליום הראשון של השנה הזאת ?!" אימה ניערה אותה מהמיטה בכעס .

"נו, תעזבי אותי ! רק עוד קצת .. " מלמלה בישנוניות ,מחזירה את ראשה לכרית ועוצמת עיניה.

"לא ,בר, קדימה ,לקום !!!" גערה בה ומשכה לה את השמיכה והכרית , פותחת את התריסים שדרכם נכנס אור בוקר רך ונעים ,חמים וכך גורמת לביתה העייפה לקום בכוח מהמיטה.

"מעצבנת !" מלמלה בכעס ונתנה לרגליה להוביל אותה בזחילה איטית ועייפה לעבר השירותים.

היא ידעה ,השנה זה לא יהיה אותו הדבר, בכלל לא  .

 בכול שנה ,מאיה ובר היו מאחרות בקביעות לבית הספר ביום הראשון וגם בימים האחרים , הן פשוט לא הצליחו להתעורר בבוקר והגיעו מתנשפות .

 כול הזיכרונות הנעימים מבית הספר הישן תקפו אותה .

 זה כ"כ קשה להתחיל מההתחלה , למרות שהתחלה זה חייב להיות דבר טוב , חייב.

"קדימה ,בר, תתארגני מתוקה . אני חייבת לזוז לעבודה כבר ,השארתי לך אוכל ,שתייה וכסף על השולחן במטבח ,שנה טובה ,בהצלחה בבית ספר החדש ובוקר טוב שיהיה." היא נשקה לה על לחייה,אימצה אותה בחיבוק אוהב וחם לחיקה והזדרזה .

 כן ,תלכי, חשבה בר,כבר לא אכפת לך ממני ,כבר לא אכפת לך , את לא דואגת לי כמו פעם .

השעון המעורר צלצל ללא הפסקה ,אך בועז רק בעט בו שוב ושוב וניסה להעיף אותו מהשידה .

 "אולי תקום כבר וזהו ?" יותם הופיע בפתח הדלת , כבר לבוש ומאורגן ליום הראשון .

"אוף , לך מיפה , תן לישון . "קיטר וקבר את ראשו מתחת לכרית , לעוד כמה דקות של מנוחה.

יותם גיחך וירד במדרגות לקומה התחתונה .

"בוקר טוב !" קראה אימו מהמטבח .

"בוקר טוב אימוש " הוא חייך ונישק אותה כשהיא טיגנה להם חביתיות לכבוד היום הראשון . "הכול טוב,יותם?" שאלה בחשד .

"אסור לי להגיד לנשק את אמא שלי? נו באמת , ישר חושדים בי ."

הזעיף פנים . "לא , זה בסדר . אני יודעת שאתה צריך משהו ..." אמרה בפנים מרצינות.

 "אמא !" זעק בייאוש וכעס , מופתע.

היא צחקה, "סתם , סתם , בוא שב ,אני אשים לך חביתיות ."

"יא פנקייק !" הוא הביט באושר בצלחת וחיבק אותה חיבוק מוחץ ונשק לה מליון נשיקות .

"לפעמים ניראה לי שאתה עולה לכיתה ב' ולא לכיתה י"ב " מלמלה כשהוא ממשיך להודות לה .

 "איכס ,די. " בועז הביט בהם בפרצו ניגעל מכניסת המטבח כשאינו לבוש עדין ,בהיותו בבוקסר בלבד, "איזה גועל, הרסתם לי את הבוקר. "

 "סתום ת'פה ." מלמל יותם בפה מלא חביתיות .

 "בוא לאכול בועז ," קראה אימו כשראתה אותו יוצא מהמטבח .

"לא , זה בסדר, כבר נהרס לי התיאבון . " אמר ועלה למעלה זועף וציני, כמו תמיד.

"לפעמים אני תוהה איך יצאתם כ"כ שונים." מבטה נדד ומחשבותיה נשמעו בקול.

 "תאומים זהים או לא ,  יש לך מזל שאין לך שניים כמוהו בבית . " התריס בגיחוך ודחף לפיו עוד חביתית מלאה בשוקולד מכול צדדיה.

ליגל כבר הייתה מוכנה ומצופה ליום שלהם.

היא לקחה את תיקה וסידרה את שערה בפעם האחרונה , יוצאת מהבית לכיוון ביתה של בר.

כשנעלה את הדלת ,הבחינה במכונית כסופה שחונה מול ביתם . היא הייתה דומה למכונית שכבר הכירה,אך התעלמה והמשיכה בדרכה.

לפתע הבחינה שהמכונית צופרת . 

 "ליגל ! חכי , בואי ואני אקח אותך !" נשמע קריאה, היא זיהתה את הקול מיד.

"אני אסתדר," צעקה בחזרה והגבירה את קצב הליכתה . המוכנית התקדמה אליה ונסעה לפי קצב הליכתה.

"תפסיקי להתעקש, תעלי , לא לנצח תוכלי להתחמק ממני." ענה בקול שקט ומעשי, דבריו היו נכונים והיא הסכימה.

"אז,מה אתה רוצה ?" שאלה , מביטה קדימה בכעס , היא עדין כעסה עליו כ"כ.

 " ראשית , תדברי אלי יפה ,בכול זאת , אני אחיך הגדול ."

"כן ,בכול זאת ואחרי הכול אתה מתכוון. בשבילי אתה כבר לא אח גדול ,אתה חסר לב." הכעס העמוק בעיניה בלט .

"ליגל , אני הסברתי לך כבר את המצב , הסברתי לך מה קרה. את לא צריכה להתנהג אלי ככה ,את אחותי הקטנה ואני אוהב אותך ,באמת ואפילו כשעזבתי לא הפסקתי לחשוב עליכם ועל מה שעובר עליכם , שלחתי לכם מכתבים ואפילו לא טרחתם לענות לי ,התעלמתם וזה כאב."

ליגל לא הבינה על מה הוא מדבר,"מכתבים? אני בחיים לא קיבלתי שום מכתב ממך,שום דבר."

 "אז גם את זה הבן זונה הסתיר." הוא מלמל לעצמו ,אך היא שמעה.

 "טוב,זה פה בצד , תוריד אותי . " היא לא יכלה לשמוע אותו מדבר על אותו אדם שניסה להדחיק מנפשה ומזיכרונותיה .

 "אני מכיר את הדרך לבית של מאיה, זה לא פה ליגל ,אל תעבדי עלי. " אמר במעט כעס .

 "אז שזהו שלא , מאיה בבית חולים , נכה בשתי רגליה ואילמת מרצונה." אמרה בקרירות מבחינה במבטו המופתע של שרון .

"שיהיה לך יום נפלא ," ענתה בציניות , "תודה על הטרמפ'!"

pink- so what

"יאללה ,רוני,יאללה !"

 "דיי,דניאל,תסתום. אני מסדר את השיער." הוסיף לומר באדישות כשסידר את שערו מול המראה.

"הו-הו , כמו נקבה . אפילו למאיה היה לוקח פחות זמן !" קיטר , לא שם לב למילים שלו .

 "מה , מה אמרת ?!" רוני חשב שהוא מדמיין את שמה נובע דווקא מפיו של דניאל .

 "אמרתי שלוקח לך הרבה זמן לסדר את השיער... " ענה באדישות.

"לא , אתה..אמרת עוד משהו , לא?"שאל בבלבול.

 "לא, אתה הוזה."השיב במעט לחץ , הוא לא היה צריך לפלוט את שמה.

 "טוב,לא חשוב. בוא נלך ."מלמל רוני ולקח את התיק.

 "מה קרה מותק , סיימת להתארגן?" פנה אליו בלשון נקבה.

"שתקי ,זונה." החזיר לו .

דניאל ליטף אותו, "תודה שאתה מת שאני אזיין אותך ."

 "אמא! שבוע וחצי בלי בחורה עשה לך רע !" זעק רוני ועקף אותו בזמן שדניאל צוחק.

כול החבורה הגיעה אל פתח בית הספר , רוני ודניאל , בר וליגל ,בועז ויותם ,אדם ונויה .

מצופים ,אך מפוחדים במקצת.

"מוכנה ?" שאלה בר בלחץ,כשמולן היה ניצב שער הכניסה לבית הספר החדש .

 "תמיד !" ענתה ליגל בהתרגשות גלויה .

 "אבל.." קולה של בר נשבר לפתע באכזבה.

 "מה קרה?" שאלה ליגל .

 "הבטחנו , הבטחנו למאיה שאת הצעד הראשון ברגל ימין בבית הספר החדש נדרוך ביחד איתה ,אני לא מסוגלת .." מלמלה בעצב.

"בר , את יודעת שמאיה לא יכולה לדרוך גם לו רצתה בכך מאוד."

 "אני יודעת ..." ענתה בקיטור .

"אז קדימה,בואי ונצעד את הצעד הראשון ביחד ,בשבילה ." הן שילבו ידיים ונשמו עמוק , רגל ימין של שניהם דרכה בהתרגשות על אדמת בית הספר .

הן צחקו והמשיכו להתקדם, נדחסות בין התלמידים הרבים .

"נו,אדם,בוא כבר !" קראה לו נויה בפעם השלישית ,כשהיא מחליפה את משקל גופה מרגל לרגל.

"רגע !" הוא צעק שוב והמשיך בשיחת זיכרונות כדורגל עם כמה בנים שעמדו לידו.

 "חבל לא הלכתי עם לינוי !" צרחה אליו בעצבים . הוא מיהר להתפנות מהשיחה ונפרד מחוברת הבנים .

"תודה שנזכרת להגיע,באמת." התריסה בקולה הצפצפני והמשיכה ללכת .

 "הייתה לי שיחה חשובה,מה יש לך ?" שאל .

"כלום! אין לי כלום!" ענתה בעצבים .

"טוב,תירגעי כבר."הוסיף באדישות , הוא היה רגיל למצבי הרוח המשתנים שלה.

 "אני לא אירגע ולא נעלים , זאת רק ההתחלה ." הוסיפה לעצמה בעצבים .

 "על מה את מדברת?" שאל בלבול כשהן עברו בשער .

היא חייכה לעברו חיוך זומם כשהוא הביט בה ונתקע באחד התלמידים בבית הספר. אדם פלט הנחת כאב ,"סליחה," זרקה נערה שקטה וסמוקה וברחה.

 "זה בסדר.." מלמל והחזיר את מבטו לנויה, " על מה את מסתכלת?" שאל ,כשהבחין שהחיוך הזומם עדין שרוע על פניה.

"רוני,הנער מי"א בעל השיער השחור והעיניים הכחולות המטריפות." הוסיפה בחיוך ונעצה בו מבטים .

אדם קינא , " מה את מסתכלת עליו ,אין לו חברה בכלל ?"

היא צחקקה ,"בזה אנחנו בדיוק עומדים לטפל , שנינו רוצים להשיג משהו משותף ."

 "ועל מה את פאקינג מדברת?" עיוות אץ פניו.

"אתה עוד תיראה,זאת רק ההתחלה ."

הפרק הזה מוקדש למישהי מיוחדת ,מאוד. באמת , מישהי שמגיע לה חיבוק ענק ונשיקה.

מישהי שסובלת אותי תמיד, את השטויות שלי ,כשאני חסרת ביטחון בקשר לכתיבה שלי , כשאני רוצה שהיא תבקר אותי או סתם תיקרא משהו שכתבתי , היא תמיד שם ,להבין ולעודד ואני כ"כ מודה לה על זה.

 היא מחזירה לי את החשק והצרון לקרוא בכול פעם שהיא מחמיאה לי . אני מחזירה לי את האמונה בעצמי אחרי שהיא נעלמת , למרות שהיא אפילו לא מודעת לכך .

 ובאמת , מגיע לה.

 סוזין שלי ? אני אוהבת אותך .

 אז ,הנה עוד פרק הגיעו לסיומו .

 ויש לי כמה שאלות בקשר לסיפור. אני רוצה ביקורת כנה ממכם ,קוראים שלי , לא סתם פרק טוב .

לפעמים אני מרגישה שיש נושאים שאני מפרטת עליהם יותר מידי , או שאני תוקעת את הסיפור בדיבורים על אותו מקרה והרחבה גדולה מידי עליו .

אתם מעוניינים שזה השתנה ? שהעניינים יזוז במהירות רבה יותר ?

הערות ושיפורים , אתם תמיד מוזמנים להגיד את דעתכם.

אוהבת ,באמת.