האם אהיה מאושרת ?

עוד שבוע ,דור נשם עמוק והביט בבלגן ששרר בחדרו .
שבוע מהיום וצבא ההגנה לישראל יהיה הבית החדש שלו . מדים ירוקים ודהויים ,קומטה , מסדרים ורובה תלוי על השחם .
הוא בורח מהבית  ,כך זה ניראה לו .
פצצות ,יריות ,דם . אוויר סבוך עשן וריח מלחמה.
הוא פקח את עיניו במהירות ,לאחר מה שראה כשעצם אותם .
הוא מוכן ,יותר מתמיד .
כל המחשבות שנשא בלב מתגמדות כ"כ לעומת ההרגשה שלו עכשיו , בר נעלמה וכל מה שהכיר מעבר לזה. כל מי שהיה רואה אותו ,היה משער שהוא 'מורעל' מהצבא.
אבל לא ,הוא בסה"כ מורעל מהמרחק , מורעל מהבריחה . מורעל מכל הסבל והמחשבות הלא נגמרות .
הוא רוצה להתרחק , הוא רוצה לדעת להתמודד עם הכול ובמקום זה בורח , הכי רחוק שיש ,הכי מסוכן שיש .

"אחי ,מה אתה עושה?"
דור התרומם מתנוחת השכיבה שלו על המיטה וראה את עומר עומד ומביט בו .
עומר התקרב והתיישב על המיטה,הביט בתיק של דור ובשאר הדברים .
"צבא ,הא?" צחק באילוץ ועצב.
"צבא." דור חייך, "מה אתה בוכה?גם אתה בא איתי, אתה עדין תוכל לחפור לי 24 שעות ביממה."
"כן ,אבל אני לא מורעל ,יש הבדל ענק בייננו .אתה כל היום צבא, צבא,צבא! אוכל,שותה,נושם ויישן צבא"
"טוב אחי " דור קם ונכנס לשירותים .
"היא יודעת ? "עומר הרים את קולו בשאלה .
"מה?" שאל .
"על הצבא."
"לא . "ענה דור ושטף את ידיו, יוצא מהשירותים וחוזר לחדר.
"נו ו.. ?מה אתה דפוק ,אתה לא מתכוון לספר לה ?" עומר הטיח בו בכעס.
"קודם שתענה לי .לספר לה זה כבר סיפור אחר ." הוסיף באדישות ,למרות שבפנים זה בער.
הוא כבר שכח איך הקול המתוק שלה נשמע ,או איך הלב שלו מרגיש כשהוא רואה אותה ,הוא שכח ...שכח את התחושה ,שכח איך זה מרגיש כשהיא שם . לאט לאט .
וזה דוקר,כואב בכל הגוף ,מפלח לחתיכות,זה צורב.
 לפעמים הוא פשוט עוצם את העיניים ומנסה בכול כוחו לזכור את החיבוק שלה,את החום שלה מקרוב,והוא כ"כ זקוק לו ,במיוחד בלילה כשהוא לא יכול להירדם.
"אני מבין אותה." קולו של עומר סחף את מחשבותיו הלאה והחזיר אותו לקרקע .
"תגיד לי ,אתה שומע את עצמך ?! ואתה אמור להיות חבר שלי ." דור כעס, הוא חשב שהוא מכולם יבין אותו ויתמוך בו ,ובסוף 'הוא מבין אותה' אז לך ,תבין אותה. מה אתה רוצה עכשיו ?
"תירגע כבר דור ,בזמן האחרון ממש השתנת ,התחלת לאבד את עצמך לגמרי .ממתי אתה מתעצבן מכול דבר? מה אתה צועק? כל דבר קטן מרתיח אותך לחינם. איבדת את העשתונות ,אתה לא מדבר בשפיות .איפה דור שאני מכיר ?"
"הלך, אין יותר. זה אני עכשיו וזהו " השיב לו דור בכעס .הוא רתח .
אני עצבני ,אני כועס ,אני מיואש מהחיים . מה אתה רוצה עכשיו,שקל?
אני מתחרפן ולא , איני צריך שתיידע אותי בחוסר השפיות שלי , או באיבוד העשתונות שלי ,או שמה בחוסר ההיגיון והתבונה שאני מפגין .
אני נשבר,אני עצבני ואתה הדבר האחרון שאני זקוק לו עכשיו על הראש. עזוב אותי בשקט ,צא לי מהחיים ורד לי מהווריד .
"מה-זה אין יותר? די דור,אתה לא יכול להמשיך ככה. " עומר המשיך בניסיונותיו הכושלים בפעם האלף , לדבר עם דור ,להסביר לו את המצב וכן ,אולי גם להשריש בו משהו . הוא לא אהב את דור החדש,בכלל לא .
"ואללה , רוצה לראות ?" השיב דור בציניות שלא הייתה אופיינית לו ,"צא לי מהזין ,נשבר לי ממך כבר"
עומר כבר לא יכול לסבול את ההתנהגות של דור,חבר או לא חבר ,ואללה ,זה כבר השיא . לא משנה כמה ניסה לעזור לו ,הוא לא יסבול את היחס הזה . ועכשיו ,שיחפש אותו.
"יודע מה ? נמאס לי. בסדר?! נשבר לי גם הזין ממך וממצבי הרוח שלך ,מהיחס החרא שלך ומההתנהגות המגעילה שלך ,אני לא יכול לסבול אותך יותר . תודיע לי שתחזור להיות דור שאני מכיר. או דור הכרתי, אחד נורמאלי בלי קריזות מוזרות ועם קצת שכל . לא פלא שהיא עזבה אותך ,מגיע לך דור,מגיע לך ואתה לא מבין את זה . מה חשבת ,הא? אז התקשרת ,אז מה ?חשבת שזה יפתור הכול? אתה פשוט חתיכת דפוק,תתגייס ואל תספר לה,במקום ללכת לדבר איתך כבר ,בחייאת ראבק, נדפקת . "הכעס של עומר יצא החוצה ללא שליטה ,הוא פשוט תקע לדור את כל החצים שנשמרו בפנים,וזה הגיע לו .
לאחר מכן ,יצא בטריקת דלת ,משאיר את דור כעוס,מבולבל וכאוב כאחת.
'ועכשיו אני יודע , עכשיו אני מבין . אתה טיפש דור . '
הוא הביט על הטלפון הנייד שלו ,התרומם מהמיטה במהירות ,החליף חולצה וזרק את הקודמת ברצפה,לקח את המפתחות והטלפון הנייד שלו ויצא מהחדר בטריקה .
-

"מאיה אמואיל ?"
דממה בכיתה .
בר המבולבלת לא ידעה מה לענות וראתה שהמורה מחפשת את התלמידה בעיניה.
היא כ"כ הייתה רוצה שמאיה תהיה פה איתן ותשנא,תסבול ,תצחק ,תריב עם המורה החדשה כמו שתמיד נהגה לעשות.
"היא...היא ,היא כנראה לא תגיע היום " בר גמגמה והשפילה את ראשה.
"את טועה," כל נשמע מהכניסה בזמן שהדלת נפתחה וכל התלמידים הביטו לעברה, "אני דווקא פה "

בר הביטה בהפתעה אל כניסת החדר ,היא חשבה שדמיינה את קולה של מאיה . הרי עבר כ"כ הרבה זמן מאז שמעה אותו לאחרונה.
כיסא גלגלים התגלגל במהירות על ריצפת הכיתה ורק חריקות הגלגלים נשמעו חריש .
הכיתה דממה וכך ליבה של בר המופתעת .
שיערה השטני היה אסוף בגומייה והפוני שלה הורם בסיכות , עיניה היו עייפות ומתחתן עדין הופיעו סימנים שחורים ,כשקיות. שפתיה היו יבשות ועורה היה לבן כשלג ,כיאה לאדם חולה.
אך קולה היה יציב למדי.
"מי את ?" שאלה המורה בהפתעה,בוחן את הנערה בכיסא הגלגלים הניצבת מולה.
"אני מאיה,מאיה אמויאל." השיבה לה בקול עמיד ובטוח,מתעלמת מהשאר.
בר בחנה שוב ושוב כל פרק גוף קטן בגופה .
נעלי all-star האוהבות עלייה ננעלו לרגליה ,חולצת בית הספר השחורה שאף פעם לא טרחה ללבוש הופיעה כזרוקה על גופה הדקיק , ג'ינס שאף פעם לא נתקלה בו נצמד לשוקיה ואינו הסתיר את רזונה והתליון שלה ענוד על צווארה,התליון שאף פעם לא הורידה.
ולמרות הכול ,היא עדין הייתה כ"כ יפה,כ"כ מאיה של פעם ,מאיה שלה.
"אא..בסדר,ברוכה הבאה. תתייש-.. תעברי לשם" ענתה המורה בבלבול וגמגום קל . מעולם אף אחד לא הזכיר שתקבל לכיתה נערה מתבגרת כמו מאיה.  בישיבה הפדגוגית שמעה רק דברי שבח על הנערה שניצבה ממולה,שום מילה על המום שלה.
עיניהם של כל התלמידים,בנוסף לבר, עקבו אחרי התגלגלות הגלגלים ותנועותיה של מאיה.
מבטה של מאיה לא חשש ולא ניראה על פניה ולו סימן אחד של פחד. היא ישבה זקוף ומבטה היה מוצב אל מקום הישיבה,היא מיקמה את כיסא הגלגלים בהתאם לשולחן וישרה מבט אל המורה,מתעלמת ממבטם של שאר התלמידים.
לחשושים החלו לרוץ בין כל התלמידים בכיתה.
"מי היא ? מה היא עושה בכיתה שלנו ?"
"אתה מכיר אותה ?"
"חבל עליה ,דווקא כוסית"

"זאת מאיה,היא אנורקטית"
אותן מילים הגיעו גם לאוזניהן של מאיה ובר.
"אני מבקשת דממה!" זעקה המורה בכעס ,"אתם כבר בתיכון ולא בכיתה א' , הגיע הזמן שתתנהגו בהתאם לכך!" נזפה בהם ברוגז וכל הכיתה השתתקה מייד.
בר המבולבל חששה לסובב את מבטה אל מאיה,חששה להביט בעיניה הירוקות,שיחדרו במבטן אליה כמו תמיד,היא פחדה שתקרא את הגעגועים שלה והצורך לחבקה, שתקרא כמה היה כואב לה וכמה זמן חיכתה.
בר עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה,שמה יד על הלב ולחשה תקווה ישנה .
"הכול יהיה בסדר,הכול יהיה לגמרי בסדר." ענתה לעצמה ללא חיוך , פניה של מאיה תמיד הזכירו את תווי הפנים של דור,היו להם את אותן העיניים,אותו מבט חודר ומפייס שאף אחד לא יכול עליו.
לשכוח את הדור הייתה המשימה הכי קשה ובלתי אפשרית שהציבה לעצמה איי-פעם.
"היי ,את שם !" פנתה המורה אל בר ,"את מוכנה לנחות חזרה לקרקע ולהציג את עצמך?" המורה חייכה אליה וכל המבטים הופנו אליה.
-

"זאת השנה השנייה שלכם בתיכון , בראבו ! הצלחתם לשרוד עוד קצת." המנהל הראשי שאחראי על נבחרות הספורט דיבר אל שלושת כיתות הספורט שכללו את נבחרות כדורגל,כדורסל,ריצה,שחיה וכדורעף של בית הספר.
"ואם אתם כאן ,אז כנראה שיש בכם משהו" מבטו הציני הפך למערער,"בכול מיקרה,ברוכים הבאים לכיתות הספורט של בית ספר ליידי דיוויס!" כולם מחאו כפיים וחייכו ,"אבל לא כ"כ מהר..השנה שלפנינו הולכת להיות ארוכה ,מתישה ומלאת צפיות מימכם בתור כיתות הספורט המפורסמות של בית סיפרנו,שזוכות ברצף כבר שנים בפרסים רבים ונחשבים." הנאום של המנהל הראשי שאחראי על הנבחרות החל.
"הוא הולך לחפור עוד הרבה ככה?" לחש אדם אל דניאל והביט בו ,מבחין שעיניו של דניאל עצומות וראשו נד לכיוון ימין כאלו היה מת ולא אחז במפרקיי ראשו.

"דניאל!"לחש וסטר לפניו.
"הא?מה?" דניאל התעורר בבהלה,"מה אתה דפוק,בחיים אל תרים עלי יד,אתה שומע?" רגז לפתע,דניאל תמיד שנא אנשים שסטרו לו ,מה שהראה על חוסר כבוד והשפלה לדעתו.
"אחי,אני לא אשם שאתה נרדם ביום הראשון של הלימודים, בהרצאה הראשונה שלנו השנה בנבחרת ובכיתת הספורט בכלל." הוא חייך בציניות.
"כן,אפשר לחשוב שאתה מקשיב בריכוז והתעניינות לכל מילה שיוצאת ל.." הוא קטע את דבריו ומבט חושב נפל על פניו,"היי! מנהל הספורט?" הוא צעק וכל המבטים הופנו אליו,כולל פניו הכועסות של המנהל הראשי האחראי על נבחרות הספורט,"איך המקצרים את ה"מנהל ראשי אחראי על נבחרות הספורט"?"
"שלום גם לך ,דניאל,החלטת להתעורר מהחלום ולחזור אלינו?" הוא ענה לו בציניות כרגיל , אך כשראה שדניאל איננו מגיב ,ענה לו "פשוט רונן,קרא לי רונן" וחזר מייד לנאום שלו לא לפני שהוסיף את הציניות הקבוע שלו," אה ותשתדל להראות כאלו אתה מתעניין,לא עובד לך."
"מה לעשות ,קשה להעמיד פנים" דניאל החליט להחזיר לו הפעם,למרות היותו חדש וידע שאסור לו להסתבך על ההתחלה,הוא פשוט משך את כל הצרות אליו.
"כשתורחק מבית הספר ביום הראשון ללימודים ולא תעלה למגרש המבחנים,תרגיש יותר טוב חמודי?" מבטו של רונן היה כועס לחלוטין,אף תלמיד לעולם לא העז לענות לו .

היו לדניאל כבר מיליון משפטים שלופים בכיס,אך הוא שתק והסיט את מבטו מרונן.
רונן המרוצה חזר לנאום הארוך והמשעמם שלו כרגיל .
"דניאל ,עצה ממני..אל תסתבך עם רונן על ההתחלה.בכלל עדיף שלא תתנצח איתו לרגע,תהיה חנפן וחנון ככל שתוכל,אל תנסה לנצח אותו או להחזיר לו ,הוא שונא את זה והוא ציני רוב הזמן,אל תתייחס. בסה"כ הוא אחלה." לחש לו אדם כשהביט ברונן.
"אני יודע,ראיתי את זה עליו מהרגע הראשון,הוא רגיל להביט על כולם מלמעלה ולהשפיל את כולם ,כמו מפקד על חיילים שנשארים דוממים ומשפילים ראש בפחד והשפלה." הוא הביט ברונן בכעס ונשף אוויר, "אני לא אתן לו לעשות את זה לי ,לא משנה לי מי הוא ואיך זה ישפיע על התאקלמות שלי בבית-הספר."
-



הצלצול נשמע ברקע,מתריע על תחילת ההפסקה.

כל תלמידי כיתה יוד שלישית הסתערו על הדלת ודהרו אל ההפסקה בצהלה,רעש והמולה גדולה התחוללו במסדרונות בית הספר ובחצרות .
בר נשארה נעוצה לכסא,לא זזה ולא נדה. היא הרגישה את העיניים של מאיה ננעצות בה וכל גופה קפא.
הפחד לשוב ולדבר עימה אפף אותה. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות, מנסה לחשוב על המילים הנכונות.
כשהסתובבה ראתה את כסא-הגלגלים של מאיה מתגלגל לכיוון היציאה.
"מאיה!" בר התרוממה מהכסא בקפיצה וקראה בשמה.
כסא הגלגלים נעצר.

"אני..אני רוצה לדבר איתך." מלמלה בר בחשש.
דממה. בר הרגישה שהשתיקה הזו נמשכה יותר מהמצופה.
"אין לנו על מה." קולה העדין של מאיה נשמע ברקע וכסא הגלגלים המשיך להתגלגל משם לדלת הכניסה.
בר מיהרה וחסמה את דרכה של מאיה,מביטה בעיניה במבט מבולבל.
"מה קורה לך ?" בר קראה בחשש ,בלבול וכעס כשעיניה התכולות חודרות עמוק במבטן לעיניה של מאיה.
"אני בסדר גמור. את לא רואה כמה שאני בסדר?" ענתה לאחר כמה שניות ברוגע והשפילה מבט.
"את לא. מאיה,את לא. למה לא אמרת לי שאת חוזרת היום לבית הספר? הייתי באה איתך כשהשתחררת. למה לא סיפרת לי שחזרת לדבר? למה שתקת כל הזמן הזה?" התקיפה אותה בשאלות .
"למה לא סיפרתי לך?! למה שתקתי?!" מאיה צעקה בכעס." כי זה אף פעם לא עניין אותך! נתת לי להירקב בבית חולים המזדיין הזה במשך כל הזמן הזה,לאט לאט הביקורים שלך מעטו. הפסקת לבוא ולבקר אותי. אולי פעם בשבוע וגם זה לכמה דקות . בעצם, כולם עשו כך. לכולם נמאס באיזשהו שלב ממני. ומה אכפת לכולם מה מאיה מרגישה, הא?! אז מאיה בסדר,לגמרי בסדר." התפרצות המפתיעה של מאיה גרמה למבט של בר להפוך מופתע ומבולבל.
"את לא רואה ...?" מאיה המשיכה,"את לא רואה כמה שאני בסדר?! תיראי את הרגליים שלי,עדין רצות כמו פעם,והגוף שלי מתפקד כרגיל ." היא לגלגה על עצמה, "ואם את ממש מתעניינת אז המצב הנפשי שלי ? אפשר לומר שאני כבר לא חולת נפש כמו פעם.אז אין לך מה לדאוג חמודה,באמת תודה,אבל אני לגמרי בסדר" היא הניעה את כסא הגלגלים ויצאה דרך הדלת.
"מאיה..חכי," קול חלש ורועד נשמע מהכיתה,בר עמדה שם והשפילה את ראשה,מסרבת לתת לדמעות לפרוץ. "רק תני לי להסביר לך..." קולה כמעט ונשמט והדמעות כבר התחילו לזלוג.
"אין לך מה להסביר לי כבר.הכל לגמרי ברור" אמרה ויצאה אל ההפסקה.
משאירה את בר שם ,לבדה,באמצע שום מקום. מבולבלת יותר מתמיד.
היא נשענה על הקיר ונפלה אל הרצפה,הבכי של התחזק והיא עטפה את גופה ,קוברת את הראש בין הרגלים ומניחה לדמעות לעשות את דרכן מטה.
-

ההרצאה המשעממת של רונן,המחנך של כיתות הספורט,הגיעה אל סיומה.
דניאל,רוני ואדם עשו את דרכם בחזרה לשכבת כיתות י"א. מאמצע החופש הגדול,הם הפכו למין חבורה כזו.תמיד ביחד,יוצאים,נפגשים,משחקים,מתאמנים.

"תגיד,רוני,ההיא שאתה אוהב...לומדת פה?"
"אמורה." ענה קצרות.
"אמורה? מה זאת אומרת?"
"היא כנראה תגיע באמצע השנה,אני מקווה שאפילו לפני." ענה כשעצב נשמע בקולו.
"אה,הבנתי." ענה אדם קצרות,למרות שלא הבין דבר ודניאל רק האזין.

הטלפון של אדם צלצל,"הלו,אה...מה קורה יפיופה?כן,ברוך השם. איפה את? אה ,טוב,סבבה,כן...הכי מהר שאני יכול,ביי אחותי" הוא חייך חיוך של מיליון דולר.
"מה אתה צריך?" דניאל שאל מייד,כיוון שהכיר מצוין את החיוך הזה.
"כיתות י',עכשיו?" המבט שלו היה מתחנן והחיוך שלו ענק.
"יאללה." זרק דניאל והם נכנסו אל הבניין.
השכבה הייתה מפוצצת בתלמידים נרגשים שסיפרו חוויות מהחופש, או סתם חיפשו מציאות.
באמצע השכבה אדם הבחין בנערה שחיפש,"ענבר!ענבר!" הוא קרא ונערה בעלת שיער קצר וחלק התקרבה אליהם בחיוך.
התברר,שהיא בת הדודה של אדם,חדשה בבית הספר.
לאחר שיחה קצרה ומשעשעת בין אדם,ענבר ודניאל, נשמעה פתאום דממה בקרב ילדי השכבה.
כל העיניים הופנו לכיוון אחד וקול תדהמה נשמע ולאחריו,דממה.
דניאל,אדם ועינבר ,לא הבינו את פשר הדממה והביטו לאותו כיוון שפנו עיניהם של הילדים.
אדם השתקק וחשב שליבו נעצר מפחד.
פיו של דניאל דמם,ליבו פעם בחוזקה והוא לא האמין למראה עיניו. הגרון שלו נחנק וכל גופו התכווץ.
זו מאיה,מאיה שלו.
על כסא גלגלים,רזה עד מאוד ומבט עצוב לעיניה. מבט חודר וכועס.
"מאיה שלי...התגעגעתי." הוא הניע את שפתיו ולחש את המילים ללא אומר,מביט עמוק לתוך עיניה.

וכך התחילה השנה החדשה לכולם.
אדם ,שלא ידע שזכרונה של מאיה אבד לגמרי מהשעות האחרונות,פחד עד מוות ממה שעלול לקרות כשתזהה אותו.
דניאל רק רצה להרים את מאיה ולחבק אותה חזק,להסביר לה כמה הוא מצטער ועד כמה הוא מתגעגע.
בר,נשארה בוכיה ומקופלת בתוך עצמה בכיתה,בואה של מאיה הפתיעה אותה ומיליותה ננעצו כמו סכין.
אך היא לא ידעה,לא ידעה שדור בדרך והבלאגן רק מתחיל...
וליגל,רק הייתה בדרך מההפסקה אל השכבה. לא יודעת לאן היא נכנסת עדין,לא יודעת שמאיה בבית הספר ובכלל,שהסתבכה בין שני אחים תאומים.
האם דור יגיע ויצליח להסביר לבר הכל?
האם דניאל יוותר על הכל ?
האם מאיה תזכר באדם כשתבחין בו?
ומה יהיה על ליגל,יותר ובועז?

האם בועז יחליט לשחק ולהתגרות במזל?האם ליגל תבחין שטעתה? או שמה יותם יבחין בהם ויבין דבר שגוי?
ורוני,היכן הוא ? האם הוא ישמע שמאיה חזרה לבית הספר?
ואיך יגיב כשידע שדניאל מאוהב בה?

את כל זה תדעו בפרק הבא:)
אני אוהבת את כולכם!
ואם אתם עדין פה ,תגיבו ,אה?
עצמאות שמח לכולכם!
עכשיו יש לי שעה פחות לבלות בים! הכל בגללכם