קווים ישרים עושים בי צמרמורת.
קווים ישרים מפחידים אותי נורא.
קווים ישרים מזכירים לי מוות.
ואת מי שהיה ולא יהיה יותר.
כל יום אני נזכרת מחדש בהם. הם היו פה, הלכו, הם כבר לא יהיו.
השם השני שלי מזכיר לי אותה. יפיפיה, חמודה. לא הכרתי אותה. השם שלה מרעיד את גופי.
התמונה שלה תלויה בכל בית של המשפחה.
הלוואי והיתה כאן. אבל זאת רק משאלה. ומשאלה זו לא תתגשם. משאלה רעה.
אני יודעת שהוא לא יחזור.
אבל כל יום מחדש אני אתגעגע אליו, יותר ויותר.
כל יום שעובר, אני נזכרת בתמונה ההיא. הייתי אז ילדה קטנה. הכרתי אותו.
אהבתי אותו. הוא קנה לי חתולה מזכוכית. היא נשברה.
אני בוכה עכשיו. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שיש שני אנשים שהיו קרובים אלי, והם לא יהיו יותר.
סבא ודודה שלי. אינם עוד.
אני אהבתי אותם, אני אוהבת אותם, ואני אוהב אותם תמיד. גם אם הם לא פה.
המחשבות האלו רודפות אותים, יומם וליל.
לא הרבה יודעים עליהן. אבל הן קיימות תמיד.
גם כשאני צוחקת, גם כשאני בוכה.
תמיד הן יבואו איתי. לכל מקום שאלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הילדה עם העיניים הכחולות.