מאז שהפסקתי לכתוב, איבדתי קצת את תחושת הזמן. קשה לי למקם אירועים ספציפים בזיכרון. 

הלילות כרגיל ארוכים ונטולי שינה, והמילים עדיין מרחפות לי בראש, אבל כל ניסיון להעלות אותן על הנייר עולה בתוהו. אני מהוססת מדי. מקלידה ומוחקת. הכל נשמע מאולץ, או לא מתאים, או לא אני. אני מנסה להתעלם אבל המילים ממשיכות לצוף ולרחף בתוכי, כאילו דופקות על קירות הראש שלי בתחינה לצאת. הכל לשווא. זה מרגיש זר. מרגיש כמעט מביך. קשה לי כל כך לשים על זה אצבע. 

אני עדיין נמצאת במלחמה מתמדת נגד עצמי, שלא אשאב לתוך תהומות האובססיה. גם פה אני נוטה להכשל. המנטרות שהכתבתי לעצמי, בעיתות משבר, בתקופת ההחלמה מאז האובססיה האחרונה, לא עוזרות לי יותר מדי. הן כאילו לועגות לי מרחוק. 

כאילו אני לועגת לעצמי מרחוק.

*

כמה שרציתי לזכור אותו. כמה שרציתי להעלות על הכתב כל רגע ורגע מהזמן שלנו ביחד. כמה שרציתי לשמור ככל שרק ניתן לי ממנו. ואז הגיע הסוף, וכבר אגרתי כל כך הרבה זכרונות בתוכי, וכולם בבת אחת החמיצו. ואני נותרתי עם מיליוני זכרונות, ואף אחד מהם לא טוב. כמו תמיד.