לורן קמה בשמונה בבוקר ביום למחרת מצלצול השעון המעורר שלה, היא התארגנה בשקט, שמה מכנסיים שחורים, חולצה שחורה ונעלי עקב, גם שחורות, היא תחמה את עיניה בעיפרון שחור וצללית שחורה והלכה למטבח להכין לה קפה, היא שמה את הסוכר בכוס ובטעות הכלי של הסוכר נפל מידיה ונשבר בקול על הרצפה "פאק, איזה חרא!" היא התעצבנה...

היא לקחה מטאטא וניקתה את כל הסוכר שנשפך

"לורן מה נשבר?" קייט אמרה בקול עייף

"אוי סליחה את התעוררת מהרעש?"

"לא אני כבר הייתי חצי ערה אבל לא היה לי כוח לקום.. רגע למה את לבושה ככה, לאן את הולכת?!"

"להלוויה של אבא שלי" אמרה לורן, למרות שהיא לא רצתה שקייט תדע, היא לא יכלה לשקר לה..

"מה?! למה לא סיפרת לי שההלוויה היום? למה לא הערת אותי?"

"כי לא רציתי להציק לך עם זה עכשיו, אני יודעת שאת עצובה מכל מה שקרה עם טום ולא רציתי לגרור אותך איתי עכשיו.."

"מה לגרור?! לורן אני לא מאמינה שאת חושבת שזה מפריע לי ללכת איתך להלוויה! מה נראה לך שאני אתן לך ללכת לשם לבד?!" קייט אמרה

"סליחה, אני פשוט חשבתי שלא תרצי לבוא במיוחד שיש לך את הראיון הבוקר"

"אז תפסיקי לחשוב! זה לא עושה לך טוב! נראה לך שאני לא אבוא איתך רק בגלל שיש לי איזה ראיון מסכן?! טוב אני הולכת להתלבש ואני באה"

לאחר כרבע שעה הן כבר היו בדרכם להלוויה.

"קייט בואי נחזור אני לא רוצה להיות שם." אמרה לורן

"את בטוחה? אני יודעת שזה קשה לך אבל אני חושבת שזה חשוב שתהיי שם.." אמרה קייט

"אני לא יודעת.. אני חושבת שאני אשבר שם.." לורן אמרה בקול חושש

"תקשיבי אם את רוצה, את יכולה ללכת לשם ואני אהיה איתך כל הזמן, אם תרצי ללכת אני אוכל לקחת אותך.."

"טוב בסדר... אבל את כל הזמן על ידי, אני לא חושבת שאני אחזיק שם את עצמי לבד" לורן השתכנעה

- ~ -
 

"איפה הוא?!" שאל דיוויד את ביל בעצבנות

ביל: "אין לי מושג! כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?! אני לא יודע!!" אמר ביל עצבני

דיוויד: "מתי בפעם האחרונה דיברת איתו?"

ביל: "דיברתי איתו בפלאפון לפני בערך חצי שעה"

דיוויד: "בסדר גם אני דיברתי איתו.. זה לא עוזר לי! הוא אמר לך איפה הוא נמצא או משהו שיכול לעזור לנו לאתר אותו?"

ביל: "לא, אני סיפרתי לו על התמונה, אבל הוא בכלל לא שם עלי, הוא סתם אמר לי שלא אכפת לו וזהו.."

דיוויד: "נמאס לי ממנו! איפה אני אמרו למצוא אותו עכשיו?! אני תמיד צריך לעשות את העבודה הקשה!!" הוא צעק

ביל: "דיוויד עזוב אותי כבר! תפסיק לצעוק עלי! אני מספיק עצבני! ולא רק אתה דואג פה, במקרה טום הוא אח שלי." הוא צעק וניתק את הפלאפון.

במשך עשר הדקות הבאות דיוויד לא הפסיק להתקשר אליו אבל ביל כל הזמן סינן אותו.

'די נמאס לי ממנו! הוא חושב שהוא היחיד שדואג פה! והטום הזה גם כן מפגר! הוא אפילו לא עונה לטלפון' חשב ביל בספק עצבנות ספק דאגה.

- ~ -

טום כיבה את הטלפון שלו וירד מגג הבניין, הוא התחיל ללכת ברחובות צרפת. הוא אהב את המקום הזה, את הרחובות הנקיים, את הבניינים הגבוהים, את הגנים הפרחוניים, את השלווה שפריז גרמה לו להרגיש והרגיעה את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכו.

הוא הרגיש שהוא לא יכול לתת לה ללכת ככה, לא לפני שהיא תגיד לו בפרצוף שהיא כבר לא אוהבת אותו.

הוא החליט שהוא הולך לביתה, הוא השיג ספר טלפונים מכיוון שלא ידע את הכתובת שלה, זה לא היה רחוק, הוא הלך לשם במהירות והגיע בתוך פחות מחמש דקות.

הוא דפק על הדלת אבל אף אחד לא פתח לו, הוא הצמיד את ראשו לדלת בתקווה לשמוע שם מישהו אבל לא היה שם אף אחד. הוא החליט שהוא יבוא מאוחר יותר.

הוא הלך לביתו בידיעה ששם יתחילו כולם לצעוק עליו אבל כבר לא היה אכפת לו. בבית חיכה לו ביל שהיה עצבני מאוד והחיל לצעוק עליו על כמה שהוא דאג לא ועל כמה שהוא לא אחראי, טום אפילו לא הקשיב, הוא התיישב על הספה והנהן וכל 3 דקות בערך הוא אמר משהו כגון 'אהא' ו'אתה צודק לגמרי' כדי שביל יחשוב שהוא מקשיב לו.

לאחר כמה דקות טום הניח שביל סיים לדבר כי הוא ראה אותו עולה לחדרו.

הוא התרווח על הספה והדליק את הטלוויזיה.

"כן הוא הגיע לפני חצי שעה בערך"

"לא יודע ואין לי כוח אפילו לשאול אותו. נראה לי שהוא אפילו לא הקשיב לי כשדיברתי איתו"

"טוב בסדר ביי"

ביל ניתק את השיחה עם דיוויד.

הוא הרגיש שטום עבר כל גבול, הוא הבין שהוא אוהב את קייט אבל הוא לא יכול לתת לזה להשפיע עליו כל כך, בכל זאת, הרי מי שנפגע מההתנהגות שלו זה הלהקה.

- ~ -

ההלוויה התחילה, לורן כבר לא יכלה להחזיק את עצמה, הדמעות שוב פרצו ולא הפסיקו.

גם אנה ולוקאס היו שם ועוד הרבה קרובי משפחה וחברים של הוריהם.

אנה ישבה על יד לורן וגם לה לא הפסיקו לרדת דמעות, לוקאס לעומת זאת ישב בפינה רחוקה איפה שבקושי ישבו אנשים ובכלל לא בכה, הוא נראה מוזר מאוד.

לורן ניסתה להחזיק מעמד אבל בערך באמצע ההלוויה היא נשברה ורצה משם, בחוץ ירד גשם כבד  והשמש כבר שקעה  אבל לא היה אכפת לה, הדמעות ירדו מעיניה ללא הפסקה ובראשה רצו פלאשבקים על כל ילדותה עם אביה. היה לה קר מאוד, הגשם ירד בחוזקה, ומרח לה את כל האיפור, שערה התבלגן אבל לא היה לה אכפת מכלום, היא פשוט המשיכה לרוץ בערך רבע שעה עד שהיא הגיעה לביתה ונכנסה לחדרה ונעלה את הדלת.

בינתיים בחתונה קייט ראתה שלורן ברחה משם וישר יצאה גם היא, נכנסה לתוך המכונית ונסעה הביתה שם היא קיוותה למצוא את קייט".

היא הגיעה לשם וניגשה לדלת חדרה של לורן אבל היא הייתה נעולה, היא דפקה בעדינות על הדלת ולא קיבלה שום תשובה, היא לקחה את המנעול של דלתה ופתחה איתו את הדלת של לורן וכשהיא נכנסה היא ראתה את לורן שוכבת במיטה, מכורבלת וישנה, והכרית רטובה מדמעות.

היא כיסתה אותה בשמיכה ויצאה מהחדר בשקט.

- ~ -

טום החליט שהוא הולך לבדוק שוב אם קייט נמצאת

"ביל אני יוצא ביי" הוא צעק כדי שביל ישמע אותו

"לא, לא, לא אתה לא יוצא לשום מקום! אני לא.."

אבל כבר באמצע המשפט הוא שמע את טריקת דלת הכניסה של הבית.

'די כבר נמאס לי ממנו! הוא כל כך חסר אחריות!' חשב ביל בעצבנות

טום נכנס למכונית שלו ונסע לביתה של קייט שאת כתובתו כבר ידע.

הוא יצא מהמכונית ורץ לכיוון הדלת במהירות כדי שהגשם לא ירטיב אותו. הוא דפק על הדלת וחיכה לתשובה, הוא שמע רגליים צועדות לכיוון הדלת ואז שמע את המנעול נפתח, ליבו דפק במהירות גדולה.

הדלת נפתחה והוא ראה שם את קייט, בבגדים פשוטים, יפה מתמיד.

הוא הרגיש את ליבו עוצר לשניה והוא לא יכל לזוז או לפתוח את פיו.

קייט הייתה המומה כמוהו, היא לא הבינה איך הוא מצא את כתובתה, ובכלל מה הוא עושה שם, לאחר בערך דקה של שתיקה, קייט התאפסה על עצמה ושאלה אותו "מה אתה עושה פה?"

טום שתק לעוד כמה שניות ואז ענה "קייט אני מבין שאת בטח לא רוצה לראות אותי, אבל אני מבטיח לך שאם רק תתני לי שניה לדבר איתך ולשאול אותך משהו, אני אעזוב אותך לתמיד ולא אציק לך יותר" הוא אמר במהירות ובחשש גדול שהיא תסרב

- ~ -

*נקודת המבט של קייט*

שמעתי דפיקות בדלת, הלכתי לכיוונה ופתחתי אותה ולהפתעתי הרבה ראיתי שם את טום, טום קאוליץ הגיע לביתי, הייתי המומה! איך הוא בכלל השיג את הכתובת שלי? ומה הוא רוצה מני הפעם?!

הוא ביקש שאני אתן לו כמה דקות לדבר איתי ואז הוא יעזוב אותי לתמיד. בהתחלה היססתי אבל אז חשבתי מה יש לי להפסיד? נתתי לו להיכנס לבית, הצעתי לו לשתות אבל הוא לא רצה כלום.

"קייט תקשיבי, באתי כי אני רוצה להסביר לך הכל ואני רוצה גם לשאול אותך משהו, הפעם הקודמת שדיברנו הייתה באמצע רחוב שנינו היינו נסערים וזאת בכלל לא דרך לדבר, אני רוצה עכשיו להסביר לך הכל ואז תגידי לי מה את חושבת, בסדר?" פחדתי ממה שהוא הולך להגיד לי, פחדתי שזה יהיה נכון, כי מצד אחד כל כך רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו כמו שבחיים לא נישקתי אבל מצד שני הרגשתי שאני לא יכולה לסלוח לו, פחדתי שעכשיו כשהוא מפורסם כל כך והוא כל הזמן נוסע להופעות ברחבי העולם, בכל מקרה הקשר שלנו לא יחזיק מעמד ושוב אני אפגע.

"בסדר" אמרתי, למרות הפחד הגדול.

"טוב, תודה שאת נותנת לי את ההזדמנות להסביר לך. תראי, אני כבר אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד עוד בפעם הקודמת שנפגשנו, אני כבר הבנתי שאני הייתי טיפש... הבנתי שפגעתי בך, ואני אפילו מצדיק את זה שאת לא רוצה לראות אותי, אם היו עושים לי את זה אני בטוח שגם אני הייתי מגיב ככה, אבל את לא יודעת כמה אני מתחרט על מה שאני עשיתי, ואני לא  רוצה לוותר על האהבה שלי, בגלל זה יש לי שאלה אחת שאם תעני לי עליה אני אדע כבר מה לעשות, את עדיין אוהבת אותי?" הוא שאל את השאלה שהכי לא הייתי מוכנה אליה, השאלה שאני בעצמי לא ידעתי את התשובה אליה.

"אהה.. אני, אני לא יודעת.." גמגמתי בקושי

"את בטוחה?" הוא שאל בקול מאוכזב

"לא" לא הבנתי מאיפה זה בא לי, הרי באמת לא ידעתי, עכשיו מה אני אגיד לו?!

"אז את אוהבת אותי או לא?" הוא שאל והתקווה חזרה לקולו

"כן" אמרתי בלחש אבל הוא שמע את זה, וראיתי איך הפנים שלו זרחו מאושר וחיוך עלה עליהם "אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת לחזור להיות איתך" אמרתי עוד יותר בשקט, החיוך עזב אותו שוב והרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה, רוצה שאני בכלל אגיד שאני רוצה לחזור להיות איתו, אבל המוח לעומתו, אומר לי שיהיה לי קשה לבטוח בו ומערכת היחסים שתהיה לנו, לא תהיה טובה כמו פעם, "אני מצטערת אני לא יודעת אם אני אוכל ל בטוח בך כמו פעם, אני פוחדת להיפגע שוב"

"קייט, בבקשה, תחשבי על זה שוב! אני לא יכול לחיות בלעדייך!"  הרגשתי מחנק בגרון, הרגשתי שעוד שניה אני בוכה כמו ילדה קטנה, הרגשתי אבודה, לא ידעתי מה להגיד או מה לעשות.

"בבקשה" הוא אמר בלחש דמעות עומדות בעיניו, וליבי נשבר למראה החסר אונים שלו

"אני מצטערת, אני כרגע די מבולבלת, חוץ מזה שנינו יודעם שזה לא יחזיק מעמד... אתה כל הזמן נוסע לחו"ל להופעות, אלוהים יודע מתי תהיה שוב בפריז.."

"אני אמצא דרך שנהיה ביחד כל הזמן, אני מבטיח, אני מבין שאת מבולבלת.. אז אני לא אלחץ עלייך עכשיו אבל בבקשה, רק תחשבי על זה." הוא אמר

"אני מבטיחה שאני אחשוב."

"תודה, ביי" הוא קם לכיוון הדלת, פתח אותה, ולפני שהוא יצא הוא הסתובב אלי חזרה ואמר "תזכרי שאני אוהב אותך"

לא יכולתי יותר, הדמעות פרצו מעיני, לא רציתי שהוא יראה אותי כך אז מהר סגרתי את הדלת אחריו ורצתי לחדרי, נשכבת על המיטה ובוכה.