ארגמן עמוק

הייתה זו תחילתו של הסוף, אך מאחר וכל סוף הוא גם התחלה, הייתה זו תחילתה של התחלה נוספת. התחלה חדשה...

הייתי איש רב עוצמה ועשיר הן בידע, הן בכוח והשפעה והן בממון. עושרי היה רב מדי עבור אדם בודד, אך בכל זאת לא הייתי מוכן לוותר עליו בקלות. חייתי הרבה, ראיתי הרבה וחוויתי הרבה. חיי היו מלאים בתככים ומזימות, פרשיות שונות ומשונות, תהליכים ומהלכים טאקטיים. חייתי זמן רב, נהנה וחרד מחיים אלה גם יחד וכעת ידעתי ששעת האמת קרובה, השעה בא יבוא לקצו המסלול בו פילסתי את דרכי בעולם זה. ידעתי שאני עומד למות וחיכיתי למוות, ואף ידעתי כי אינני היחיד שמחכה לכך, אך מעודי לא חשדתי שבין אלה המצפים למותי יהיה גם הוא.

הוא הגיע אלי בשעת ערב מאוחרת, בחוץ כבר שררה אפלה סמיכה וקרירה והוא הגיע יחד איתה חודר לביתי כפורץ העוטה מסכה. אך מסכה זו לא הייתה עשויה לא מעור ולא מבד, הייתה זו מסכת צללים שאפפה אותו, עוטפת אותו ברכותה המסתורית. עוד בטרם פתח בדברים, ידעתי כי האדם שניצב מולי איננו בן תמותה רגיל וקולו העמוק והמלודי שהדהד בראשי רק חיזק את מסקנתי. הוא הציע לי עסקה, עסקת חליפין אם לדייק בניסוח – גופי האנושי, הזקן והחולה בתמורה לגופו הצעיר למראה ובן האלמוות. הסכמתי. וכי איך יכולתי שלא להסכים? גופו של הזר היה גבוה וחסון, שיערו כהה ועיניו בורקות, שחורות כמעט כמו הלילה ויחד עם זאת בעלות גוון ארגמני, ויחד עם גוף מדהים זה הוצעו לי חיי נצח נטולי חולי וחולשה. האם יכולתי לסרב להצעה מפתה כל כך, אף אם היא באה מן השטן בכבודו ובעצמו? הסכמתי.

חלקכם כנראה חושבים שהיססתי תחילה, שרעדתי מפחד, אך אני מבטיח לכם שהיסוס ומורא לא היו הרגשות שמלאו אותי באותם רגעים. הייתי נלהב ולהוט לקבל את הצעתו של הזר, להחליף את גופי היגע בגוף שמימי זה. הוא רצה למות מוות אנושי וטבעי ואני רציתי לחיות, לחיות לנצח.    

המעבר היה מהיר. אני בטוח שהשינוי נמשך שניות בודדות, אך בשניות אלה הרגשתי הכול. כל תחושה ורגש, כל מחשבה, כל הרהור כל מה שאי פעם חוויתי וכל מה שהוא אי פעם חווה עברו בי, שטפו אותי כזרמו של נהר קוצף. באותם רגעים קצרים ידעתי הכול והייתי הכול, התרוממתי אל על, מעל גופי, מעל גגות הבניינים, מעל הגנים, הרחובות והסמטאות, התעופפתי מעל העיר הגדולה והשוקקת חיים וריחפתי בין ענני הגשם הכבדים שבשמיים. כאשר נפלתי, זו הייתה התרסקות של ממש, הכול הסתחרר סביבי במערבולת של חושים, רגשות ומראות, אך כאשר פקחתי את עיני הכול הגיע לקצו. הבטתי בידי החלקות והלבנות כשיש, ראיתי כל וריד ונים, שמעתי כל פעימת לב, כל רשרוש נשימה. הוא עמד מולי, מביט בי בעיניים שהיו פעם עיני. לא חיכיתי אף לא רגע קט. צליל ניפוץ קל הדהד בחדר, צליל הדומה לזה שמשמיע ענף יבש הנשבר לשניים, והגופה נשמטה מידי וצנחה על השטיח הכהה, ראשה מונח בזווית לא טבעית.

חייכתי.

כעת הגיעה שעתי לחיות מחדש.